"מורשת" הכזב של רבין ופרס

ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, בתקופת כהונת ממשלת ישראל, בימי ראש-הממשלה, אריאל שרון ז"ל, קובעת עקרונות לתכנון ולביצוע לוויות ממלכתיות וידועה בשם: "חבצלת".

לוויה ממלכתית מתקיימת בפטירת נשיא המדינה ונשיא המדינה לשעבר; ראש הממשלה וראש הממשלה לשעבר; יו"ר הכנסת ויו"ר הכנסת לשעבר; חבר ממשלה שהינו שר מכהן; נשיא בית המשפט העליון ואישים אחרים, לפי החלטת הממשלה או לפי החלטת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. טקסי האשכבה מתקיימים, בדרך כלל, במשכן נשיאי ישראל, משכן הכנסת, "גן הורדים" או במקום אחר לפי החלטת ועדת השרים ובתיאום עם המשפחה ויסתיימו, כפי שיקבע ב"הר הרצל" - חלקת גדולי האומה; הר הזיתים או מקום אחר, לפי רצון המשפחה או לפי החלטת הממשלה.

נוהל מספר 7 לנהלים קובע, כי: "מקום קבורתם של נשיאים, ראשי ממשלה ויו"ר הכנסת בהווה ובעבר הוא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל או בהר הזיתים או בכל מקום אחר שיקבע על-ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים". נוהל זה אינו קובע - בדיוק ובמדויק - היכן ייקבר מי הזכאי להיקבר בחלקת גדולי האומה.

שמעון פרס נמנה על בוגרי כפר הנוער, בן שמן, אליו הגיע במסגרת סמינר, בו למד עם ברל כצנלסון. כך נוצר הקשר ביניהם עד לפטירת ברל כצנלסון לבית עולמו. כצנלסון - שהיה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך ומייסד עיתון "דבר" וממקימי מוסדות ההסתדרות - קבור בבית הקברות של קבוצת כנרת. קודם פטירתו, נקברה בת זוגו הראשונה, שרה שמוקלר ז"ל, בבית קברות זה. עם פטירתו נקבר הוא לצידה. משנפטרה בת זוגו השנייה, לאה מירון, נקברה היא לצידו. כך מצא עצמו ברל כצנלסון, לאחר פטירתו, קבור בין שתי בנות זוגו, ככל הנראה, על דעת והסכמת שלושת אנשים אלה.

הרחבנו בעניינים אלה שנעשו, על דעת כלל המעורבים בדבר, בשל העובדה התמוהה והמקוממת, לפיה פרס נקבר בין קברי רבין ושמיר ז"ל, ללא נטילת רשות, מראש, מנפטרים אלה, תוך חילול זכרם וביזוי תפיסת עולמם הרוחנית.

גם אם נתקבלה הסכמת שארי רבין ושמיר, למיקום קבר פרס (עובדה שלא הוכחה, נכון לכתיבת דברים אלה), בין קבריהם הם, לא היה כל מקום, לכרות קבר פרס, בסמוך לקבריהם הם. בכך יש כדי ליצור רצף רציפות רוחנית-אידיאולוגית, לכאורה, שעה שאין בכך ממש ובכך מזייפים ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, בגלוי ובמופגן. פרופ' צביה ולדן, בתו של פרס, סיפרה בראיון עיתונאי ל"וואלה", שאביה אמר לאורך חייו שייקבר בחלקת גדולי האומה בירושלים, אף שרעייתו סוניה, שנפטרה בשנת 2011, בחרה להיקבר בכפר בבן שמן. "אימא שלי ידעה את זה ובחרה בדרכה והוא כיבד את זה", אמרה ולדן והוסיפה: "אנחנו מאושרים שאנחנו נלך לקבר של אימא שלי בכפר הנוער בן שמן והוא ייקבר בחלקת גדולי האומה וימשיך את המסורת שלו משם. אנחנו נצטרך לשמור עליה, ונשנס מותניים ונעבוד". רצון פרס להיקבר בחלקת גדולי האומה, בהר הרצל, אינו מצדיק - מכל בחינה שהיא - "הצמדתו" הפיסית של קבר פרס לקברי רבין ושמיר. אין מקום להנציח מצב דברים, לפיו, גם במותו "נדבק" פרס לרבין ושמיר.

רבין תיעב, בגלוי ובמופגן, אישיותו של פרס. בספרו: "פנקס שירות" הכתירו ב"תואר" המפוקפק, "חתרן בלתי נלאה". בשנת 1990 הגדיר הוא ניסיון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו, במקום ממשלת האחדות הלאומית, בראשות שמיר, בשם: "התרגיל המסריח". אפילו חודשיים לפני הירצחו, בתקופת "ירח הדבש" בין פרס לרבין, שאל מאיר פלבסקי את רבין, "מה שלום הנחש". רבין השיב: "עדיין מכיש". פרס הפיל ממשלת האחדות השנייה בראשות שמיר וכשל בהקמת ממשלה חדשה, בראשותו. ארבע חודשים, לאחר מכן, הרכיב שמיר, ממשלה חדשה, בראשותו.

ולעניין הרמאות הפוליטית-ציבורית, המוכתרת בשם: "מורשת רבין" או "מורשת פרס". בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, לא רק שלא התקדם הליך השלום המיוחל, אלא הטרור הפלשתיני התגבר והגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. ב-23 במאי 1994 אמר ערפאת בנאום יוהנסבורג - כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו - כי ירושלים היא בירת פלשתין הנצחית ויש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים וכי הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, שהיה הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש והפר אותו. אגב, בשנת 2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהמירם בהסכם ביניים חדש, בהסכמה עם הפלשתינים. אז ספרו לנו באיזה מורשת מדובר?

באשר למורשת פרס, אתם וודאי מתכוונים ל"חזונו" של פרס, בדבר "מזרח תיכון חדש". מה שנשאר מ"חזון" זה הם כמה בניינים בשם: "מרכז פרס לשלום". זה הכל. וכמאמר יצחק שמיר: "הים אותו הים והערבים אותם ערבים". אם כוונתכם לפרסי נובל לשלום שקיבלו רבין ופרס בשל הסכמי אוסלו, אז תראו לי איפה, בדיוק, נמצא השלום המיוחל הזה. דרך אגב - ולהבדיל - גם אדולף היטלר, יוסף סטלין ובניטו מוסוליני היו מועמדים לקבלת פרס נובל לשלום.

בצורה מבישה, בכל הכבוד הראוי, ניצלו הסופר, עמוס עוז, ונשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, הבמה הציבורית שהועמדה לרשותם לשאת דברי הספד על פרס, כדי לקדם רעיונות שחוקים של הסכמי אוסלו, שגוועו מזמן. עובדת היות עמוס עוז סופר מוכשר ומוכר, אינה מעניקה לו זכות להתערב בעניינים פוליטיים. משבחר הוא שלא לבוסס, באופן ישיר, בביצה הפוליטית, עוד בהיותו "פוליטיקאי מתחיל", בשנת 1962, עם הקמת "מן היסוד", הרי ויתר הוא - במודע - על זכות המעורבות הפוליטית. קולו של עמוס עוז בקלפי, שווה לקולו של סבל מן השוק. לא יותר. כך באשר לאובמה. אין לאובמה, כנשיא ארה"ב, (בקרוב, לשעבר), כל זכות להטיף לאזרחי ישראל על מוסר יהודי. ילך אובמה לדרכו ויתעסק בענייניה הפנימיים של ארה"ב. שלושה רבעים מתושבי ישראל עד ארבע חמישיות מהם, מתעבים השמאל והינם תומכי ימין. רוב ניכר ומוצק זה, דחה - ודוחה, גם כיום - רעיונות הסכמי אוסלו בהם דוגל אובמה.