האמריקנים חסרי הקול והבחירות בארה"ב

נרצה או לא נרצה, אבל הבחירות הקרובות בארה"ב ישפיעו על גורלו ועל חיינו האישיים, בהיותנו קשורים בחבל הטבור שלנו לארה"ב וראש וראשונה לכספים ולתמיכה הכלכלית היומיומית, שהיא מנפקת ומספקת לנו, מזה שנים הרבה. מסיבה זו הדרתי שינה מעיניי וצפיתי בשעות הבוקר המוקדמות, היום, בעימות הטלוויזיוני שהתקיים בין שני המתמודדים לנשיאות ארה"ב, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ.

קודם לעימות טלוויזיוני זה, נטלתי לידיי ספרו של מרשל מקלוהן, מי שנחשב "נביא הטלוויזיה" ומי שטבע - עוד בשנת 1964 - קודם שהובנה השפעתה העצומה של הטלוויזיה על חיינו, מונחים ומושגים, שהפכו, כיום למטבעות לשון שגורות ושחוקות, בשיח הציבורי אודות השפעת הטלוויזיה על חיינו, דוגמת: "כפר גלובלי" וכן: "לכל אדם מגיעות 15 דקות של תהילה". בספרו של מקלוהן: "להבין את המדיה" כותב הוא - בין היתר - דברים, בזו הלשון:

"בתוכניתו של ג'ק פאאר ב-8 במארס 1963 קיבל ריצ'רד ניקסון טיפול "פאארי" ותדמיתו הטלוויזיונית עוצבה מחדש. פתאום התברר שניקסון הוא פסנתרן ומלחין. בטקט רב שהולם היטב את אופיה של הטלוויזיה, חשף ג'ק פאאר את הצד התנגן יותר של ניקסון.

והתוצאה הייתה מרשימה. במקום ניקסון החלקלק, המכביר במילים, המשפטני, ראינו את האמן היצירתי והצנוע, הדבק במשימתו. עוד קצת ליטוש מתוזמן היטב מסוג זה היה משנה את תוצאות מערכת הבחירות בין קנדי לניקסון. הטלוויזיה היא אמצעי תקשורת הדוחה אישיות "של קצוות" ומיטיב עם הצגת תהליכים ולאו-דווקא עם תוצרים"

למי מכם שאינם בעלי כוח זיכרון מופלג נזכיר, כי הבחירות לנשיאות ארצות הברית, בשנת '1964 נערכו ב-3 בנובמבר 1964. הנשיא המכהן, לינדון ג'ונסון, נכנס לתפקידו פחות משנה לפני הבחירות, לאחר רציחתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי. ג'ונסון, שהצליח להשיג הפופולריות של קנדי, זכה ב-61.1% מהקולות, אחוז הקולות הגבוה ביותר שזכה בו נשיא מאז 1820. ריצ'רד ניקסון זכה רק ב-3.3% בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית רק ב-3.33%. רק לצורך העלאת נשכחות נזכיר עוד, כי בעימות הטלוויזיוני - שהתקיים בשנת 2012 - בין נשיא ארה"ב המכהן, ברק אובמה לבין המועמדים הרפובליקני, מיט רומני, ניצח מיט רומני, לאחר ש67% מהנשאלים סברו בסקר שהוא היה טוב מאובמה.

על-רקע זה יש להבחין ולבחון ניצחונה של הילרי קלינטון בעימות הטלוויזיוני, שהתקיים בשעות הבוקר המוקדמות (לפי שעון ישראל), לאחר שלפי סקרים שהתקיימו מיד, בתום העימות, סבר רוב מוחץ שהיא גברה על דונלד טראמפ. אבל סקרים לחוד ומציאות החיים הנושכת והתובענית לחוד. חמישה מיליון כורי הפחם, שאיבדו משרותיהם וחדוות חייהם, עם סגירת עשרות מכרות פחם בארה"ב, על-רקע ירידת הביקוש לפחם בעולם, בכלל ובסין, בפרט, גם אם אינם תומכים, בכל ליבם, בדולנד טראמפ, יצביעו לו ולא להילרי קלינטון שהביעה, בשעתו, תמיכה בסגירת מכרות הפחם.

גם מיליוני השחורים בארה"ב - אשר מטעמים של "פוליטיקלי קורקט", קרויים ומכונים בצירוף המילים המכובס, "אפרו-אמריקנים", מבינים שדולנד טראמפ אינו "כוס התה" שלהם. הם יצביעו - כגוש אחד גדול וסוחף, עבור הילרי קלינטון, בקלפי. כמותם ינהגו, קרוב לוודאי, מיליוני בני המיעוטים ההיספאנים שזכו לקבלת אזרחות אמריקנית וליבם יוצא אל "אחיהם" המקסיקנים ושאר המהגרים הבלתי חוקיים, השוהים בארה"ב. דולנד טראמפ הודיע וחזר על כך, פעם אחר פעם, בנאומיו הפומביים, כי עם בחירתו לנשיאות ארה"ב, יפעל הוא באופן תקיף, לגירוש ולסילוק מהגרים בלתי חוקיים אלה מארה"ב. על-רקע כל זאת יש לבחון "נצחונה" של הילרי קלינטון בעימות הטלוויזיוני.

הניסיונות הבלתי פוסקים של המחנה הדמוקרטי להציג דונלד טראמפ, כאדם הזוי שמסוכן להפקיד בידיו, הקודים הסודיים של פצצות הגרעין של ארה"ב, מתוקף היותו המפקד העליון של צבא ארה"ב ומחמת מעמדו ותפקידו העתידי כנשיא ארה"ב, נכשל כשלון מוחלט. דווקא חוסר השגרתיות של דולנד טראמפ, כמו-גם ה"צבעוניות" שלו - שהינה מילה מכובסת למילה הבלתי מכובדת, ה"שגעת" שלו - דווקא היא עלולה או עשויה (תלוי בזויות הראייה הפוליטית) להביא לבחירתו של דולנד טראמפ, כנשיא הבא וכנשיא מספר 45 במניין של ארה"ב.

לדעתנו אנו, הרי הבחירות בארה"ב יוכרעו על-ידי אותם מיליוני אזרחים "חסרי קול" מסוגו של "בילי הילי", הלא הוא הדמות המיתולוגית של תושב ואזרח ארה"ב, היודע מי הוא נשיא ארה"ב המכהן, אבל אינו יודע היכן נמצאת ניו-יורק ואינו יודע כי העיר, וושינגטון, הינה בירתה של ארה"ב. אותו "בילי הילי" ושאר חבריו-שותפיו לחיים, חסרי הכבוד, החיים חייהם, מעשה של יומיום, מהיד אל הפה, מהיום למחר וללא כל תקווה - לרבות ובכלל זה "אחיו-שותפיו" למסכנות הכלכלית, שהינם מתוחכמים יותר מאותו "בילי הילי" מיתולוגי וחלקם הינם אף בעלי השכלה אקדמית - הם, הם שיכריעו, סופם של דברים, גורל הבחירות לנשיאות ארה"ב ומי יישב על כסא הנשיא, בבית הלבן.

כל אותם "יועצי תדמית בפרוטה", לרבות אלה שיעצו להילרי קלינטון לבוא לעימות הטלוויזיוני בשמלה אדומה, מושכת עין ולב ואלה שיעצו לדולנד טרמפ "להיות ממלכתי", לא יוכלו לגל העצום של תושבי ואזרחי ארה"ב "חסרי הקול", אם וכאשר יחליטו הם לבוא, בהמוניהם, לקלפי. אם תתרחש מציאות דברים זה, הרי מעזים אנו להסתכן ולהתנבא כי נשיאה ה-45 במניין של ארה"ב, שייבחר לכהונתו, בעוד קצת יותר מחודשיים ימים, יהיה דולנד טראמפ.