אודי סגל מ
מעריב מקדיש את טורו השבועי במוסף "סופשבוע מעריב" להתפלמסות עם ביבי (
בנימין נתניהו), הפסימיסט הנצחי, שתמיד מחפש (ומוצא) תירוצים, למה לא שלום ולמה לא הסכם.
סגל מסכים עם ביבי שהמכשול לשלום אינו ההתנחלויות, אלא הסירוב העיקש של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אופס, נזכר סגל, תזכורת קטנה. הוא כותב:
"אם כי, בינינו, הם כבר הסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. פעם אחת במגעים באנאפוליס ופעם נוספת בשיחות הצפופות שקיים אבו מאזן עם
שמעון פרס בשליחות נתניהו. אחר כך נתניהו הפך את הדרישה הזו להכרזה פומבית מתריסה, ואבו מאזן נסוג בו מהרמזים".
סגל מזכיר כי אבו מאזן גם הסכים לסגת מזכות השיבה, באנאפוליס הוא דיבר על 50 אלף, וגם הסכים לקבל את היוזמה הסעודית שמדברת על "פתרון מוסכם".
לשיטתו של סגל, זה בלתי הגיוני שביבי מצהיר כי הוא מעוניין בפתרון שתי המדינות, אך עושה הכל בכדי לתקוע בפתרון הזה טריז, או התנחלויות בעומק הגדה (כגון פרוור של שילה במקום עמונה).
סגל חושב שהמדיניות של ביבי לא עושה שכל, או כפי שהוא כותב:
"כלומר, מי שחושב שבסוף צריך לחלק את הדירה המשותפת, כמו נתניהו למשל, הרי מבין שצריך להחליט איפה יישארו הערבים ואיפה היהודים; איפה מתחילה ישראל ואיפה היא נגמרת; איפה יכול כל יהודי להתיישב ואיפה לא יהיה לו כדאי. נאמר, רק בינינו, שהמתנחלים לא מסכימים עם הכיוון המדיני הזה. הם מודים ואומרים ביושר שהם בונים כדי לשמור על כל השטח של יהודה ושומרון כשטח ריבוני של מדינת ישראל, ולא כדי להשפיע על גבולות המדינה לקראת אפשרות של חלוקה או פשרה מדינית עם הפלשתינים".
דברים בשם אומרם, ודבר דבור על אופניו. לא סתם מדבר, אלא "מוסר את הנפש". או "מתאמץ מאד" כהסברי
נפתלי בנט בטוויטר.
אז אכן, המדיניות של ביבי לא עושה שכל. ואני בכל חושבת שזה משום שהצבע הסגול חלחל דרך עור הקרקפת לתאים האפורים, והבריח את השכל הישר. או שהשכל הישר לא היה שם מעולם, שכן גם ב 1996, טרם השיער הסגול, האי-גיון הזה שלט בכיפה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
