הנה כמה הנחות יסוד. מובן שלא חייבים להסכים איתן; אלו הדעות והמחשבות שלי, מהן ברצוני לגזור את המסקנות.
1. רוב התקשורת שונאת את
בנימין נתניהו. זה בעיקר על בסיס אידיאולוגי - יש בתקשורת רוב למרכז-שמאל - וגם על בסיס אישי, בגלל אופיו ומעשיו.
2. בני הזוג נתניהו לא ממש מקשים על התקשורת, בהתנהגותם המוחצנת, הנהנתנית והשחצנית (אם לדבר בהכללה ובקצת הגזמה).
3. זכותה וחובתה של התקשורת במדינה דמוקרטית לחשוף את מעשיהם של נבחרי הציבור. זכותה וחובתה של התקשורת במדינה דמוקרטית למתוח ביקורת על מעשיהם, דעותיהם ואופים של נבחרי הציבור.
4. חובתה של התקשורת לקבל תגובות ממי שהיא מפרסמת עליהם טענות, ודאי כאשר מדובר בטענות הנושאות אופי פלילי לכאורה.
5. גם לעיתונאים יש זכות לשם טוב ואין הם חייבים לתת יד להשמצות נגדם.
6. לתקשורת מותר לערוך ולסגנן תגובה שהיא מקבלת, כשם שהיא עושה לנאומים ולפסקי דין - בתנאי שאינה מוציאה דברים מהקשרם ומביאה את ליבת התגובה.
7. לכל אחד יש זכות למתוח ביקורת על התקשורת והיא אינה חסינה ממנה.
לאן כל זה מוביל אותנו? לסיפור תגובותיו של נתניהו לערוצים 2 ו-10 בשבועיים האחרונים. ראשית נאמר, שנתניהו ביצע מהלך גאוני: במקום שידברו על הטענות נגדו - מדברים, לפחות חלקית, על התגובות שלו. ועכשיו נעבור ללב העניין: האם ניתן לחייב אמצעי תקשורת לפרסם תגובה המשמיצה אותו?
כדרכם של יהודים, נענה על השאלה - בשאלה אחרת: מהי השמצה? האם זהו כל דבר שפוגע בכבוד? ואולי זהו כל דבר שניתן להוכיח אותו? או שמא זה רק מה שמייחס לזולת מניעים זדוניים או מעשים פליליים? והאם כאשר אלו דברי אמת, עדיין מדובר בהשמצה? ובכן, אני מגדיר "השמצה" כייחוס זדון/פשע שאינו אמת. אז כאשר נתניהו טוען שעיתונאי רודף אותו - זו תהיה השמצה רק אם אין בכך אמת, או אם לפחות יש לו יסוד סביר להאמין/להרגיש שזו האמת.
מותר לנתניהו לחשוב שאילנה דיין או
רביב דרוקר רודפים אותו. יכול להיות שהוא אפילו צודק. הוא ודאי צודק אם יאמר זאת על
אמנון אברמוביץ',
בן כספית,
נחום ברנע,
סימה קדמון ואחרים. לכן, זכותו של נתניהו להופיע בתקשורת ולומר: פלוני מתנכל לי בצורה שיטתית, אלמוני מחפש אותי, פלמונית מתעלקת על משפחתי.
האם נתניהו יכול לומר זאת כאשר הוא מגיב על פרסום של אותו עיתונאי? התשובה היא: תלוי. אם הדבר רלוונטי לתגובה - הוא יכול לומר זאת וחובתו של העיתונאי לפרסם את הדברים בשמו. אם הוא לא רלוונטי - המקום לומר זאת אינו באותה תגובה. נתניהו יכול להוציא הודעה לתקשורת, לכנס מסיבת עיתונאים, לומר זאת בראיון; הוא לא יכול להכריח את העיתונאי להשפיל את עצמו בפרהסיה.
כעת נכניס את הכל למסגרת אחת. אם נתניהו חושב שפרסום בעניינו נובע ממניעים זרים, זכותו לומר זאת - וחובתו של העיתונאי לצטט את הדברים. זכותו של העיתונאי להימנע מלהביא האשמות על שחיתות, זדון או חוסר מקצועיות. זכותו של העיתונאי לערוך את התגובה כדי שתהיה באורך שעומד ביחס מתאים לאורך הידיעה המקורית. זכותו של העיתונאי להימנע מהשפלה עצמית פומבית, העלולה להיראות כמו וידויים כפויים במשטרים אפלים.
ועוד שתי הערות לסיום. האחת: נתניהו עושה בקטן את מה שדונלד טראמפ עשה בענק: להביא את לשון השיימינג מהרשתות החברתיות אל ליבת השיח התקשורתי והציבורי. השנייה: לנתניהו יש עיתון שלם, הנפוץ ביותר בארץ, שמדברר אותו מדי יום, כך שהוא לא לגמרי חסר פה.
