עורך דין מוזמן להעיד על דברים שאמר לו לקוחו על פשע שביצע. אישה תובעת מעורכי דינו של בעלה לחשוף את מצבת רכושו. מתלוננת נדרשת להעביר את התיק הפסיכולוגי שלה לעיון ההגנה. עיתונאי נדרש לחשוף מקור מידע. בכל אלו, ובמקרים רבים אחרים, מתעוררות שאלות של חיסיון.
החיסיון הוא שער סגור, המונע הצגת ראיה מסוימת במצבים מסוימים שנקבעו בחוק ובפסיקה, כדי להגן על אינטרסים כמו פרטיות,
חופש העיסוק וביטחון המדינה. המחוקק ובתי המשפט קבעו, כי בנסיבות מסוימות גוברים אלו על האינטרס של עשיית צדק וגילוי אמת.
קבוצת החסיונות נחלקת לשני סוגים: מוחלטים ויחסיים. חיסיון מוחלט הוא ביחסי עו"ד-לקוח ושל כהני דת. חיסיון יחסי קיים לטובת ביטחון המדינה, חיסיון לטובת הציבור, בתחום הרפואי, ביחסי מטופל-פסיכולוג, מול עובד סוציאלי ובתחום העיתונות. את הראשונים לא ניתן להסיר אם נקבע שהם חלים בנסיבות העניין, ואת האחרים - יכול בית המשפט להסיר כאשר הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה. בעל החיסיון הוא מי שהחיסיון מכוון בשביל להגן על האינטרס שלו, כגון לקוחו של עורך הדין. רק בעל החיסיון יכול לוותר עליו.
חיסיון עו"ד-לקוח חוק לשכת עורכי הדין ופקודת הראיות קובעים, כי דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך הדין, ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך הדין ללקוח - לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם.
החיסיון הוא תמידי, והוא יחול גם כאשר עורך הדין חדל לייצג את של הלקוח, ואף כאשר חדל לשמש כעורך דין. מטרתו היא לאפשר ללקוח להיוועץ בצורה חופשית בעורך דינו. לעומת זאת, אין חיסיון על עצם הפנייה לעורך הדין, זהות הלקוח, מועדי הפגישות ביניהם ושכר הטרחה. הפרת החיסיון מהווה עבירה משמעתית של עורך הדין ויכולה להוות עילה לתביעה אזרחית נגדו.
המחוקק לא קבע מקרים בהם יוסר החיסיון, וגם אין בפסיקה נוסחת איזון באשר לשאלה מתי והאם ניתן להסיר חיסיון זה. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש, שהחיסיון לא נועד לאפשר לעורך הדין לשמש "עיר מקלט לביצוע עבירות". החיסיון לא יחול במקרים בהם הלקוח מתכנן לבצע עבירה והוא מספר זאת לעורך דין, החייב לדווח על כך לרשויות, ובמקרים בהם ישנן ראיות לכאורה שעורך דין מעורב בפעילות עבריינית של לקוחו.
באחד המקרים, עזב לקוח את עורכת הדין שייצגה אותו, פנה לעורך דין אחר והגיע להסכם פשרה עם הצד שכנגד, מאחורי גבה של עורכת הדין הראשונה. במסגרת תביעה לתשלום שכר טירחתה גילתה עורכת הדין, כי הלקוחה טען באוזניה שהסכם הפשרה נעשה למראית עין בלבד, כדי לחמוק מתשלום מס. בית המשפט העליון קבע שלא הייתה בכך הפרת חיסיון, שכן מאחר שלא ייצגה את הלקוח בהסכם הפשרה - לא היה לדבריו אלו קשר לשירות המקצועי שנתנה לו.
במקרה אחר, גרם לקוח לעורך הדין שלו לבדות ראיות ולהגיש מסמך מזויף לתיק בית המשפט. בכתב האישום בגין שיבוש הליכי משפט, זומן עורך הדין להעיד על מזימת הלקוח והזיוף שביצע. בית המשפט קבע שאין הוא נהנה מחיסיון, שכן עורך הדין היה שותף לדבר עבירה.
אשתקד קבע בית המשפט למשפחה, כי אישה תוכל לקבל מעורכי דינה של בעלה בנפרד מידע על הרכוש שבידיו, שכן החיסיון שימש להברחת נכסים. בית המשפט העדיף את זכות היסוד של האישה לקנין על פני זכותו של הבעל לפרטיות. אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של הבעל, והאישה ביקשה לערער לבית המשפט העליון.
חיסיון מטופל-רופא חיסיון המידע הרפואי הוא אבן יסוד של יחסי האמון בין רופא לחולה, והחובה לשומרו מושתתת על חוק זכויות החולה, חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הפרטיות, חוק העונשין ועוד. החיסיון הרפואי נעוץ בצורך לקבל מידע מהימן מהחולה, כדי לאפשר טיפול רפואי טוב יותר; החולה עלול שלא למסור מידע אם יחשוש מגילוי הדברים.
החיסיון חל בהתקיים התנאים הבאים: מדובר בדבר שנוגע לאדם שנזקק לשירות רפואי, הדבר הגיע לרופא תוך כדי תפקידו כרופא, ונמסר לרופא מתוך אמון שיישמר בסוד. עצם הביקור אצל הרופא אינו חסוי, וכך גם מספר ביקוריו, תאריכי הביקורים והתשלומים לרופא.
מדובר בחיסיון יחסי אותו יכול בית המשפט להסיר. באחד המקרים, סירב רופא מומחה לאימפוטנציה, שהואשם בהעלמת מס, לחשוף את הרישומים בכרטיסיות שלו. באותו מקרה, כאשר עמדה על הפרק עבירה מסוג פשע, קבע בית המשפט, שהעובדה שפלוני ניזקק לשירותו של הרופא והסכום ששילם לו - אינם חסויים, וכי אין זה המקרה בו שמו של המטופל ייוותר חסוי.
חיסיון מטופל-פסיכולוג בעוד חיסיון עו"ד-לקוח חל גם על עובדי משרדו של עורך הדין, והחיסיון הרפואי חל על כל הצוות הרפואי - החיסיון מול פסיכולוג חל רק על האחרון (ולא, למשל, על מזכירתו). פקודת הראיות קובעת, כי פסיכולוג אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו, והדבר מגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד. זאת, אלא אם ויתר האדם על החיסיון, או שמצא בית המשפט, כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.
החיסיון הוא יחסי. לכן, חובה על הפסיכולוג להסביר למטופל, מיד עם תחילת הטיפול ובמהלכו, שקיימת אפשרות שיידרש במקרים מיוחדים לחשוף את המידע, אך במקביל עליו לנסות להגן כמיטב יכולתו על המידע האישי העולה בטיפול.
באחד המקרים, עובדת שטענה לנזק נפשי כתוצאה מהתעמרות והטרדה מינית במקום העבודה שלה, חויבה לחשוף את רישומי הפסיכולוגית שלה ולהעבירם לפסיכיאטר מטעם המעסיק. במקרה אחר, נדרשה מתלוננת בתיק אונס להסכים לאפשר לפסיכולוגית שטיפלה בה להעביר לפרקליטות, למשטרה ולעורך הדין של החשוד מידע מהטיפול שעברה. ראשי תחום הפסיכולוגיה יצאו נגד דרישה זו, אך היא באה בשל הצורך לנהל כהלכה את ההליך נגד הנאשם.
חיסיון עיתונאי על-פי חיסיון זה, יציר כפיה של הפסיקה, עיתונאי אינו חייב להעיד על זהות המקור אשר סיפק לו את הידיעה. הלכה ותיקה זו הורחבה בפסיקה גם על המידע העיתונאי, מקום שיש בו כדי להוביל לגילוי המקור. החיסיון הוא יחסי, ובית המשפט רשאי להסירו במקרים בהם הצדק מחייב זאת וכאשר הראיה רלוונטית, מהותית ונחוצה. למשל: במקרה שעומדת להתרחש עבירה פלילית חמורה, וגילוי המקור יש בו כדי לסייע במניעתה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
