מעלות הרבה יש לעליה לתורה. לא מונין אותן על-פי גובהה של הבמה אם כי גם גובהה הוא מעלה המרוממת את התורה בקרב העם. שבי ציון מגולת בבל התאספו בחוצות ירושלים "אֶל-הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל" (נחמיה ח', א'). שבעים שנות גלות שחקו את חוליות שלשלת הקשר בין הגולים לבין תורתם. השיבה ארצה חיפשה משמעות וביקשה אותה בשיבה לתורה שקידשה את הארץ כמובטחת עולמית. אבל התורה נעשתה כזרה. השבים לא ידעו עוד את לשונה. גם מי שידע לשונה לא ידע עוד את הדקדוק ההלכי המתלווה אליה.

תורת חיים לא יכלה להיות אידאה מופשטת. לימוד הייתה צריכה. גם הלכה, גם מעשה. "בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (שם,ב'), בראש השנה, "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ... " (שם,ב'). שיבת ציון הייתה שיבה של אנשים ונשים. חידוש האמנה עם התורה אלא יכלה להיות אלא 'מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה' על-פי עקרון שוויון הערך והמעמד של כל יחיד ויחידה בישראל. באותו מעמד, 'מעמד' מפני שהכל עמדו בשומעם את התורה, עמדו לווים וכוהנים ותרגמו את לשון המקרא ללשון פדויי שבי הגולה, "... וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת-הָעָם לַתּוֹרָה" מביאים את העם, האנשים והנשים להבין את התורה, בפשטות, מלמדים את הציבור כולו התורה "וְהָעָם עַל-עָמְדָם" (שם ז'). בשעה שהאספה המופלאה הזאת הפכה לבית מדרש המוני והכוהנים והלויים היו מסבירים לאנשים ולנשים את דברי התורה "וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר" (שם,ד'). רש"י על אתר מבהיר, "אותו מגדל עץ עשו לשם כך לקרות שם עליו ספר התורה, כי מעל כל העם היה - ועל כן ראוהו כולם".

מאותו טעם כתב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ב' "מעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי שאומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולם". הלכה זאת נפוצה בכל ישראל אשר לקריאת התורה. אבל במנהגים יש שינוי. מנהג הספרדים הוא ששליח שציבור עומד על הבימה שבאמצע. מנהג אשכנזים הוא ששליח ציבור יורד לפני התיבה הסמוכה להיכל. לשוני במנהגים האלה שורש של אבחנה עמוקה. ההנחה של המנהג האשכנזי הייתה כי אין מעמידים שליח להתפלל לפני הציבור אלא אם כן קולו נאה והולך מקצה בית התפילה ועד קצהו. לכן יעמוד סמוך להיכל ויוליך בתפילתו הציבור אחריו. אבל אשר לעליה לתורה, אין תולים דבר בקול, שכל ישראל שווים לפני המקום והתורה משווה כל לומדיה, ואשר לדברי כיבושין, הולכים אחר החכם, ואחר מי שדבריו נשמעים יותר מאשר אחרי קולו. דברי כיבושין אינם זקוקים לאורטור. הם צריכים להיאמן. ההנחה על-פי כונן מנהג ספרד ראתה בשליח הציבור, שלוחו של הציבור ועל כן יעמוד מוקף ציבור. עזרא הכהן, באותו מעמד של חידוטש האמנה עם התורה, היה גם הקורא גם שליח הציבור, על כן עמד במגדל העץ, על הבימה. "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל-הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה" ( ה'-ו').

כבר אמרנו כי הבימה מוגבהת הן כדי שהכל ישמעו, לא קולו של הקורא אלא קולה של התורה, מילה במילה, ניקודה וטעמיה, אולם גם כדי שהכל יראו, לא את הקורא, אלא את הכתוב. על כן פותח עזרא הספר, מצביע על הכתוב ורק אחרי ששמעו וראו ברך עזרא את "ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל", והאנשים והנשים וכל העם הצטרפו לברכה באומרם "אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם". מועל היד לא היה תפילה. רש"י מבחין היטב "במועל ידיהם-בנשיאות ידיהם שנשאו כפיהם למעלה להודות להקב"ה כענין שנאמר ויפרוש כפיו השמים". התפילה היית תפילת הודיה. נשיאת הכפיים חלק מכל "עצמותיי תאמרנה", כמו שב "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" לא ההשתחוות והקידה הן תפילה, אלא בתפילה כרוכים הנשמה והגוף יחדיו ומניעים עצמם בעוצמה.

הצנע לכת

מה שאירע ברחוב לפני שער המים בימי עזרא, חוזר בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות עד בכל הדורות ובעצם היום הזה, ולהלכה לכל דור. בהלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק י"ב, הלכה ה', פוסק הרמב"ם הלכה הנוגעת למי שקראו אותו לעלות לתורה ולציבור המתפללים כולו "כל אחד ואחד מן הקורין פותח את ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו" כמו שעולי בבל הראו להם התורה ואחרי שראוה ברכו, כך גם כל מי שנקרא לקרא קטע מפרשת השבוע נקרא לראות מה הוא מברך. ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך, וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד". פתיחת הברכה היא קריאה לכל הציבור להצטרף לברכה. היא לא גוף הברכה. היא פנייה ממי שזכה לעלות שכל הציבור יעלה עמו גם הוא. זאת פתיחה של דו שיח. העולה אומר "ברכו", והציבור נענה, מצטרף, ואומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". החכם רבי יוסף חיים מבגדד (1835-1909) הנודע ברחבי העולם היהודי כ'בן איש חי' על שם ספרו הנודע והעולה אומר על אותה הלכה "ופה בעירנו - בגדד - נוהגין לומר "רבנן ברכו את ה' המבורך". לא רק בעירו בגדד פשטה הפתיחה הזאת. כה מברכים רבים בני העדות יוצאות המזרח בעלותם לתורה. הפניה אל הקהל בלשון 'רבנן ברכו את ה' המבורך' היא לכלל הנוכחים, יש בה ביטוי דל הצנע לכת אל מול הקהל כולו.

קריאת התורה היא דרמה יהודית. הנפשות הפועלות הופכות את הבימה לבמה ואת בית התפילה כולה למקהלה. איש אינו רשאי לעלות לתורה מעצמו. צריך שיקראו אותו להתכבד ולקרא. נפש אחת. הגבאי בשם החכם שבקהל, הרב, מורה ההוראה, זקני העדה. בעל הקורא מגלה את הכתוב מצביע על התיבה עליה יאמר העולה פסוק. נפש שנייה. העולה מזמין את הציבור להתלוות אליו. העם עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד במקהלה על שם הפסוק בתהלים ס"ח, כ"ז, "בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱלֹהִ֑ים יה' מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל" ורק אחרי הפתיחה הדרמטית האת "וחוזר ומברך ברוך אתה יי' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה יי' נותן התורה", ושוב נכנסת המקהלה לתמונה" >B>וכל העם עונין אמן, ואחר כך קורא עד שישלים לקרות וגולל הספר ומברך ברוך אתה יי' אלוהינו מלך העולם אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו ברוך אתה יי' נותן התורה" ואין העם עונין אמן, כי שלמה הברכה ואחר ששלמה אין הציבור משתף עצמו כי במה יישתף.

מטבע הברכה בראשה אינו דומה למטבע החותם בסופה. בגוף הברכה הלשון היא לשון עבר. העולה מברך את ה' אשר בחר בעבר את ישראל, ונתן לעמו בעבר אתתורתו. יש בכך הודיה כאש הייתה ההודיה של עולי בבל במעמד חידוש האמנה עם התורה. חתימת הברכה היא "ברוך אתה יי' נותן התורה" בהווה, נותן כפועל, לא 'נותן התורה' כתואר, ככינויו של הקדוש ברוך הוא.

התורה נינתה בסיני, בעבר, אולם עדיין היא מפכה, עדיין היא כמבוע שמימיו חדשים בכל עת. לכאורה יש מקום לתמוה. מתן תורה במעמד הר סיני מסתיים בפסוק "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" ( דברים ה', י"ח). אם כן נתן את התורה, לא נותן אותה כל יום. לכאורה. וְלֹא יָסָף' כתיב! אבל מה משמע וְלֹא יָסָף? לא הוסיף או לא פסק? רש"י מפרש "ולא יסף - מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם". עשרת הדברות הולכות ונשמעות בכל יום ובכל שעה וממלאות את תודעת העולם ומתחדשות ועוקבות אחר המשתנה ומקדשות אותו. המהר"ל מפראג בפירושו 'גור אריה ' אומר ברוח זו, "יש לומר, דקולו של הקדוש ברוך הוא לא בא בשביל תנועת הפה ... אלא קולו של הקדוש ברוך הוא הוא השפעת התורה מאתו, והוא יתברך נקרא "מקור חיים" המשפיע תמיד". וְלֹא יָסָף אפוא הוא לא פסק, אבל רש"י אינו נועל עצמו מלפרש כי 'וְלֹא יָסָף' הוא לא הוסיף, "דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי", לאמור, מעמד כמעמד הר סיני שבו התגלתה התורה בפומבי גדול לא חזר על עצמו.

אבל התורה מפכה והולכת תמיד, ועל כן מבוררת יפה לשונה של הברכה. היא פותחת במתן תורה ונועלת בנצחיותה, בפעולתה בכל עת ובכל שעה, נותן התורה. הרב איש חי שהזכרנו למעלה מתבקש לנוסח "אשר נתן לנו את וחיי עולם נטע בתוכנו ברוך אתה יי' נותן התורה" ולומד מתוכו חובת כוונה בברכה "ויכוין בברכה אחרונה אשר נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכינו, זו תורה שבעל פה" אין בשתי הכוונות אלא כוונה אחת. אשר נתן לנו תורתו -תורה שבכתב, נותן התורה תורה שבעל פה, כי כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הלכה למשה מסיני. זו מעלתה שלתורה.