עם תחילת שבוע חדש חשכו עינינו (שוב) בראותנו את המחזה המביש ובו מאות טילים נורים
על יישובינו בעוד תגובתנו רופסת ולא יעילה. זהו דפוס ההתנהגות אליו הורגלנו בעוונותינו,
כשהאחראיים לו הדרג המדיני וראשי הצבא, אינני יודע מי מהם אשם יותר...
הרוצחים מעזה מפציצים את יישובינו בטילים, פצצות ומרגמות ואגב כך מטילים מורא על
מאות אלפי אזרחים, משבשים את אורח חייהם, גורמים לאבידות בנפש, לפצועים, ולמוכי
חרדה, בכללם ילדים מהם נשללת הילדות. היינו חושבים שראשי המדינה והצבא יתעשתו
וימנעו את הביזיון המתמשך. לא זה המצב.
בתירוצים שונים ומשונים הודפים המנהיגים את הביקורת. פעם אחר פעם אנו שומעים כי
"לא זה הזמן", כי "יש דברים אותם הציבור אינו יודע", כי "יש שיקולים ביטחוניים נוספים", כי עזה היא זירה אחת אך יש נוספות, מורכבות יותר ונפיצות יותר", וכן את ההיגד הנדוש
והמאוס - "צה"ל אינו מעוניין בהסלמה"...
ומה יש בכל האמירות המעליבות האלה כדי לסייע למאות אלפי אזרחים מופגזים שחייהם
אינם חיים? מה תורמות כל הסיסמאות הריקות לתחושת הכבוד הלאומי? איך מעזים נבחרי
הציבור להביט בעיני בוחריהם, להמשיך וללהג להם סיסמאות ריקות?, איך?!?! לו ניתן, הייתי מעביר את כל מאה ועשרים חברי הכנסת על נשותיהם וילדיהם להתגורר מגורי קבע באחד מיישובי עטוף עזה (לא שיבוש)... רצוי, כמה שיותר קרוב למקום
ההתרחשות על-מנת שישמעו היטב את ההתפוצצויות ויחושו היטב את הדף הפצצות. זה
כנראה לא יקרה...
על-פי התסריט המוכר לעייפה, מטוסינו מפציצים מטרות, מתוך "בנק מטרות" שהוכן מראש
על-פי מודיעין. יאמר לכם על יהודי החי כאן כי עדיף היה שלא יפציצו כלל, שהרי מבזבזים
תחמושת יקרה על חולות ריקים ("מרחבי שיגור")... מפגיזים עם מטוסים קרוב למיקום
חוליה ששיגרה טיל (אך לא קרוב מדי שמא ייפגעו המשגרים)... מפציצים מחנות אימונים
(ריקים מאדם)... ומבנים (רק לאחר שמפעילים נוהל הקש בגג" שמשמעו ווידוא שאין
אנשים בתוך המבנה המופצץ)...
וכל ה"תגובות" האלה מגבירות את הבושה, מחסלות סופית את ההרתעה, מפקירות את
האזרחים לחסדי הרוצחים הערבים, מאפשרים לאויב להכתיב את סדר היום ולמעשה
מסכנים את קיומנו כאן בארצנו.
הכרעה צבאית
ומכאן לפתרון. אני מתאר לעצמי שלא מעט "יפי נפש" ו"נאורים" יראו במה שייאמר
התלהמות, קיצוניות, כוחנות, בוודאי לא דברים מידתיים ושקולים. לאלה אקדים ואומר -
טועים אתם, טעות חמורה מן היסוד!! המוצע דרוש לשם השגת הכרעה צבאית, ניצחון
במערכה ומיגור האויב.
"בנק המטרות" שהוזכר לעיל ובו מנפנפים ראשי הצבא ודובר צה"ל, אינו שווה כקל אף
רבבות. עלינו לתת לאויב מכה אנושה, כזו שתותיר אותו ואת מנהיגיו (אלה שייוותרו בחיים)
על ברכיהם, מתחננים לישועה והפסקת הלחימה, מתחננים ללא תנאי, כניעה מוחלטת!
וכי איננו יכולים לבצע? שטויות, בוודאי ובוודאי שכן. יש לנו מטוסים הרבה, פצצות הרבה,
אמצעים רבים ומגוונים בשפע. מה שחסרה זו הרוח הנכונה, תודעת הניצחון, הרצון להכריע
את המערכה. ובעיקר - ההבנה שאנו במלחמה מול אויב אכזר וחסר מעצורים, הבנה אליה
יש לחבר את ההכרה בכך שבאויב הורגים, כמה שיותר.
עד שלא נכה ברוצחים הערבים מכה אנושה כמוצע, לא יושג ניצחון, לא תהא הכרעה,
וממילא לא ישררו ביישובנו ובארצנו שקט ושלווה. האמת אומר לכם, אינני רואה מי ממנהיגינו
הנוכחיים מתייצב באומץ אל מול המשימה ונכון למלא אותה כנדרש. הקיבעון המחשבתי
נטוע עמוק בתודעה וקשה מאוד יהיה לעקרו. ראינו כולנו מה קרה ל
נפתלי בנט, היחיד שהבין
כנראה את עומק השבר ואת הצורך בניעור ובטלטול הצבא והממונים עליו.
אוסיף אך זאת - אם יחליט חס וחלילה הדרג המדיני להכניס לעזה כוחות קרקעיים, בטרם
יכה באויב מכה ניצחת כי אז אין אלא להגדיר את מקבלי ההחלטה כפושעים. ילדינו הצדיקים
מוכנים למסור את הנפש אך שומה על קברניטי הצבא להפעילם אך ורק לאחר שהאויב יהיה
מוכה, מותש ושותת דם, מה שיחסוך דם יהודי ויבטיח שלא יישפך לשווא.
איננו יכולים להרשות לעצמנו להחריש ולכן נמשיך להתריע, בכל הזדמנות ומעל כל במה, עד
אשר הצבא יהפוך עורו, מנהיגינו יתעשתו וביחד יכריעו את האויב וימגרו אותו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
