אילו הייתי כלב

אילו הייתי כלב, היו מגיעים אלי הביתה לתספורת ותסרוקת. הטיפול היה כולל גם רחצה בסבון ריחני שמעלה קצף, מסג׳ וטיפול יופי, המיועד הן לגברים והן לנשים, כל אחד ואחת ותשומת הלב הראויה. זה לא היה קורה ממש בבית, כי אם במכונית גדולה שחונה ברחוב, המגיעה במיוחד עבורי!

עם סיום הטיפול, רעננים ונרגשים, ונראים מכובדים-אך-שובבים באותה עת ליציאה, חייבים אנחנו לצאת לקניות. צירה ראשונה היא במאפיה, בפינה של שדרות פיירפקס וסנטה מוניקה. רק המחשבה על המבחר שם משובבת את הלב וגורמת לחשק רב, אוי הריר נוזל מהפה, חייבים לנגבו. אחד לפה, גם מזה, וגם שם, במדף למעלה. אחרי שנטעם מהכל, נחליט מה לוקחים הביתה.

מהמאפיה, ממשיכים לשדרות בוורלי, שם חנות פינתית, ענקית (למרות שהמאפיה לא קטנה גם היא, עם כל תנורי האפיה ומסעי המגשים), ובחוץ מודגש שכאן זו יותר מחנות כך סתם!

מרגישים את זה ישר בכניסה, היכן שמרבד דשא (מלאכותי) מקבל את פנינו. עומדים וצריך להחליט, פונים ימינה או שמאלה, ממשיכים ישר לצד אחד או לצד השני. כאן "מלון יום" למי שבעליו עסוק ומאד מודאג שלא ישעמם (אסור להשאירנו לבד, הדבר אינו טוב לבריאות הנפש). שם חנות כלבו יותר מסורתית, אך המבחר, והאיכות, ממש בלומיז או מייסיס. יש עוד מחלקות, אזורים ופינות, אך למה לקלקל, אשאיר לכם לבוא לבקר ולהתנסות בעצמכם (רמזים מופיעים באותיות קידוש לבנה על כל החלונות בחוץ).

אם אחד מהבעלים משתעמם, החנות הראשית של פרד סיגל הייתה בקרבת מקום (שלושה בלוקים צפונה בדיוק), ובחנות גם מקום לשבת לשתות, לנפוש ולאכול. הולך להם כל כך טוב שם, שהם פתחו חנות חדשה עם מסעדה גדולה בהרבה על שדרות סנסט ולה סיינגה. אך איך בכלל ניתן להשוות את פרד סיגל וחנות זו בנו אנו מבקרים עכשיו?

חשוב להקפיד על תזונה נכונה, כי הדבר משפיע על הבריאות באופן מאוד ניכר. אם משלבים תזונה נכונה עם פעילות גופנית (זו לא חסר, שכן אנחנו תמיד מובילים את בעלינו בהתלהבות רבה), הרינו מובטחים אריכות ימים, וכשצצות להן בעיות, יש מקומות לעזרה ראשונה, כמו גם לטיפולים רפואיים מהמתקדמים ביותר. כסף הוא לא בעיה, שכן מי יחסוך על בן או בת הלוויה או חיית המחמד שלו? את הכל הם יעשו, כל סכום שיתבקש, אף באלפי או עשרות אלפי דולרים, הם ישלמו. צילומי MRI, ניתוחים שלא היו מביישים אף דוקטור בבתי החולים המתקדמים ביותר, ומחלות שעד לאחרונה שויכו אך ורק להולכי על שנים ואשר אתן צרכים אנו, הולכי על ארבע, להתמודד.

בפינת שדרות מלרוז ורוברטסון, כה קרוב למרכז חיי הלילה של העיר ללא הפסקה ווסט הוליווד, יש את בית החולים שקיים כבר עשרות שנים. כמה בלוקים משם הן מערבה והן מזרחה, בשדרות סנטה מוניקה, יש בתי חולים נוספים, ויש אפילו אחד נוסף, אך איני בטוח אם הוא עבורנו או להולכי על שתיים. נזכור שבעיר ווסט הוליווד יש כנראה יותר מאתנו מאשר ילדים. אין פלא שהם אוהבים אותנו כל כך - התחליף שלהם לזאטוטים משל עצמם.

עשרה קילוגרמים בלבד

האופנה החדשה היא פארקים מיוחדים רק בשבילנו. בבורלי הילס, לדוגמה, מציבים פארק רנג׳ר מדי יום ביומו, משעות הבוקר עד שעות אחר-הצהריים, בכדי להשגיח עלינו, לוודא שהכל תקין ונעים, שלא מתערבבים בין שני החלקים - ממש כמו הפרדה בין טרקלין מחלקת עסקים לבין טרקלין מחלקה ראשונה. טינה, בתו של פרנק סינטרה, תרמה כסף, ונראה לי שעץ אחד או שניים נקרא על שם אביה. אך אוי, זה בדיוק היכן שאנחנו עושים פיפי.

הפארק גרם לכזו מהומה, עת שקלו להקימו לרווחתנו, והיות שהוא באזור המוקף בבתי כנסת, אחד מהרבנים הוביל את המאבק. אך מעז יצא מתוק, המקום שוקק מהלך כל שעות היום, לא נגרמת כל אי-נוחות לשכנים, והיום אותו רב טוען ברבים שרק תודות לו הפארק קיים. לא היו דברים מעולם, הוא פשוט הפך את מה שקרה, את ההתנגדות שלו הוא מציג עכשיו כסיבה שהכל הסתדר כל כך יפה.

ראו, לא משעמם, וכשהבעלים מחליטים לסוע להם לחופשה, לנו יש בתי מלון משלנו. יש אחד במשולש בין שדרות רוברטסון, מלרוז וסנטה מוניקה, אך הוא אף פעם לא הרשים אותי (מבחוץ, לא ביקרתי בפנים). יש אחר על שדרות סנסט, אך התנועה הבלתי פוסקת ודאי לא יכולה להיות נעימה לאוזן (שלא לדבר על זיהום האוויר). אני צריך לזכור לדרבן את הבעלים שלי, אותה אשת חמד, לחפש מקום ראוי! שמעתי שבהילטון בשדה התעופה בציריך אנחנו מוזמנים, אך חוצפת המקום, לחייב חיוב ולעוד לדרוש שנהיה מוגבלים בעשרה קילוגרמים בלבד. מי שמע דבר כזה?!? כנראה שזה טיפוסי לשוויצרים.

חנויות כלבו יש למכביר, וגם ברשתות הגדולות, דוגמאת קוסטקו, מחלקות שלמות לאוכל עבורנו. האם הסתכלתם לאחרונה בפרסומות בטלוויזיה? ניתן לחשוב שאנחנו צרכנים בקנה מידה מקביל לזה שהולכי-על-שתיים צורכים. גלולות כחולות וסגולות ובשאר צבעים (להן תופעות לואי שגורמות לי בחילה ודחיה ופחד רק לשמוע אותן). כל כך הרבה זמן מוקדש לתחרות של המותגים השונים, אבל אוכל הוא אוכל, ולי באמת לא אכפת. ממילא הם לא שואלים, תעשיית מילארדים היא זו.

כבר זמן ארוך כל כך מחכה אני לאח או אחות צעירים, או לחלופין לאח או אחות בוגרים. כאן יש מקלטים לחסרי המזל שגורלם לא שפר עליהם, שם יש ימי אימוץ פעם בחודש, והמבחר כה רב, כמו על חסידות הם מגיעים. זוכר אני כאילו היה זה אתמול, עת הבעלים שלי הביאה לי אחות קטנה, בת יום, חמד של יצור שהיא קנתה עבורי ושילמה טבין ותקילין בבורלי סנטר (אותה חנות כבר לא קיימת). כל הלילה היא בכתה, ומסתבר שאחיה של הבעלים שלי, "דודי" כפי שהם קוראים לו, היה אלרגי אליה. היא בכתה, בכי תמרורים, והוא לא הפסיק להשתעל ולהתעטש. כך זה נמשך עד הבוקר, עת היא הוחזרה אחר כבוד לחנות.

קראתי שהחנויות משיגות אותם ממכלאות הרבעה, ושם לא מקפידים במיוחד, כך שהרבה מהנולדים עם מחלות פנים שונות. אין כל השגחה, והמצב מחריד במיוחד. כאן לשעשועי האדונים ורווח החנויות והסוחרים, ויש כאלו שעיקר עיסוקם בהשבחת הגזע של הלוחמים העזים והאכזריים ביותר מאתנו, למשחקי ראווה ומזל, עד המוות. פשוט איום ונורא - עוד ישדרו משחקים אלו בעתיד בטלוויזיה, כמו בערוצי ההתאגרפות של הולכי על שתיים. טוב שיש את כל אותם ארגונים לזכויות, התייחסות וטפול נאות בנו, כי אחרת באמת זה היה קורה (נדמה לי שראיתי שם של ארגון אחד "תנו לחיות לחיות" אך אני יודע שקיימים רבים אחרים). ראו כמה נפלאים חיינו, עד כמה אוהבים אותנו.

ראו עד היכן הגענו - אנחנו ההולכים על שתיים - שיש פארקים לכלבים, מאפיות וחנויות "דליקטסים" עבורם, בתי מלון ושמרטפים, ימי אימוץ ומקלטים, בתי חולים ובתי מרפא, אוכל שלא היה כמותו כל שנות ההיסטוריה האנושית ותעשיה שמגלגלת מילארדים. מנגד כל חסרי הבית והרעבים בקרבנו. מהם למדנו כבר להתעלם, כאילו לא שוכבים הם על המדרכות ובפתחי בתים ובנייני עסקים. אך מהכלבים - "קוצ׳י, פוצ׳י, כמה אתה נחמד"!