ושבו פוליטיקאים לסורם

אהוד אולמרט, בדומה לאהוד ברק, שניהם ראשי-ממשלה לשעבר, הוא דמות-אב של פוליטיקאי שלילי בישראל, שאסור להניח לה אפילו להתקרב למשרד ראש הממשלה. גס, ארוגנטי, צבוע, מניפולטיבי, שקרן¹ פתולוגי, מאחז עיניים ומתעתע. לאחרונה צפיתי בהופעתו בתוכניתה של דורייה למפל "חדשות הערב", בערב יום הבחירות.

לכאורה, התבקש כאורח התוכנית להתייחס למספר שאלות של המנחָה, חלקן נוגעות לעבר ואחרות בתחום האקטואליה. מטבע הדברים, הבחירות שבפתח ודמויות פוליטיות עיקריות המשתתפות במרוץ, נשזרו כחוט השני בשאלות אלה. דעותיו ועמדותיו כלפי נתניהו ידועות. אני מייחס את הזמנתו לזכות דעות אלה, כשהמטרה היא להוסיף "פיקנטרייה" ופרובוקציות מילוליות לתוכנית. לטעמי, יש בכך פסול, בגלל עברו הפלילי של האיש ומשום שלנוכח אישיותו ודעותיו על נתניהו, אין בעצם הזמנתו כפוליטיקאי לשעבר שסרח, דבר מלבד פיקנטרייה.

במהלך השאלות התייחסה המנחה למלחמת לבנון השנייה, שאולמרט היה בה השחקן הבכיר מצד ישראל. השאלה ביקשה להבין כיצד מבקר הוא בנמרצות החלטית כל כך את מדיניות נתניהו בעזה, על-רקע כישלונו במלחמת לבנון השנייה. אני מניח שהשאלה נועדה ל"הכביד" על אולמרט, לנוכח התקפותיו הבלתי מרוסנות על ראש הממשלה. האורח שהיה מוכן היטב לשאלה, בחר כדרכו לא להתייחס לתכנים מעשיים ולעובדות מספריות, אלא להרצות בשטף סיסמאות וניסוחים מפולפלים, שאליהם הוא מתייחס כעובדות בדוקות שאין להרהר או לערער עליהן. המראיינת, מאידך-גיסא, לא הייתה מוכנה אך בעיקר לא הייתה מעודכנת בפרטי האירועים של אותה מלחמה, ולא השכילה לאתגרו.

בשאלת מלחמת לבנון השנייה, נוקט אולמרט דרך קבע בעמדת התגוננות, שעיקרה התנשאות על הדובר שמולו. במקום מענה לשאלה, הוא נואם בהבעה של ביטחון עצמי מופלג ומבטל בזלזול אופייני כל ספק שמעלה השומע לגבי דבריו. גישה זו נוחה מאוד כדרך להתמודדות מול זכרונו הקצר של הציבור. היא מטה את השיח למקום הנוח למשיב ומתעלמת כליל מתוכן השאלה. מוקד התשובה הסטנדרטית והמטעה של אולמרט, היא הטענה שמבחנה העיקרי של מלחמה זו הוא השקט הממושך אחריה לאורך גבול הצפון. טענה זו היא שקר וגניבת דעת, משום שהשקט הוא מראית עין בלבד.

תאום פוליטי

למלחמת לבנון השנייה היו מספר מטרות שאף אחת מהן לא הושגה במלואה. ראשית, השקט לאורך גבול הצפון הוא שקט מדומה, כפי שמעידה חפירה במשך שנים של המנהרות העצומות שנועדו לתקיפת הצפון והושמדו בחודשים האחרונים על-ידי צה"ל. שנית, האיומים שפיתח החיזבאללה נגד ישראל אחרי אותה מלחמה, שלא שברה את יכולותיו או רוחו, גדולים במאות אחוזים מאלה שהיו לו לפניה. בכל מקרה, השקט אינו נובע מפועלו של אולמרט, אלא דווקא ממחדליו. הוא פרי החלטה אסטרטגית של אירן, שחיזבאללה הוא "עושה דברה" הנירצע, למנוע מישראל עילות לחזור ולתקוף את חיזבאללה בזמן הנוח לה. ההזדמנות שניתנה לישראל בהנהגת אולמרט, לנצל את תקיפת חיזבאללה נגד חייליה לשבירת כוחו הצבאי ומיטוט אחיזתו האסטרטגית בדרום לבנון - המטרה האמיתית של מהלך מלחמתי בסדרי גודל כאלה - לא נוצלה².

מבחינות רבות ביצע ממשל אולמרט מדיניות שהייתה המשך ישיר למדיניות הבריחה מלבנון של ברק בשנת 2000. אצל שניהם היו מבחני ההצלחה למעשיהם חסרי ערך ותכלית. בשני המקרים איפשרו מנהיגים "ביקורתיים להכעיס" אלה לאויבי ישראל, למנף התנגשות מוגבלת למסע התחזקות ממשי ומשמעותי, במקום לגרום להם לליקוק פצעיהם במשך שנים ארוכות. מלחמת לבנון ה-2 נבחנה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט וינוגרד. ועדה זו קטלה את אופן ניהול המלחמה על-ידי ממשלת אולמרט ובפיקודה כמעט בכל הנושאים והשלבים. עם זאת נמנעה הוועדה (מסיבות שאינן מובנות לי) מלהמליץ על פרישתו מתפקיד ראש הממשלה. אולמרט ניצל עובדה זו עד תום, ומנצל אותה לרעה עד היום³.

בינואר 2007, חודשים ספורים אחרי מלחמת לבנון ה-2, התקיימו בלחץ ארה"ב וכניעת אולמרט ללחץ זה, בחירות למוסדות הרשות הפלשתינית. הבחירות קויימו גם בעזה, בניגוד להמלצות הגורמים "המקצועיים" בצה"ל ובעזה ניצח בהן החמאס. זמן קצר לאחר מכן, התחוללה הפיכה שלטונית צבאית ברצועה, נציגי הרשות סולקו מעמדות הכוח שלהם וחמאס השתלט על הרצועה. מאז "הברקה פוליטית" זו של ראש הממשלה לשעבר ועד היום סובלת ישראל מפגיעות החמאס, כאשר הקורבנות העיקריים הם תושבי העוטף. אולמרט הוא, אפוא, מי "שהמציא" את שלטון החמאס בעזה, כהמשך ישיר לגירוש מתיישבי הפיתחה בהנהגת שרון, באוגוסט 2005.

אולמרט הוא מנסיכי הליכוד הישן. מי שעוקב מעט אחר מהלכיו, שקריו, דבקותו האובססיבית בשגיאותיו וניסיונותיו לחזור בהדרגה, בהתמדה ובעורמה להשפעה פוליטית כאשר יתמו ימי הרחקתו עקב קלון במשפטיו הפליליים, צריך להבין עד כמה הוא חלקלק ומסוכן ודומה באופן מדהים ל"תאום הפוליטי" שלו, אהוד ברק, שפועל באותן שיטות, רק ביתר גסות מילולית ולפי שעה ללא עוּלה של הרשעה פלילית⁴. השיעור שאנו לומדים מהסגנון והגישה של אולמרט, ברק ודומיהם, הוא שאין מקום לעייפות פוליטית ואין להיכנע לקוצר רוח בעיצוב הממשל. שגיאות בבחירת האנשים הראויים ובאימוץ סדר-יום אחראי, עלולים להכשיל את ישראל הכשלה היסטורית.