תכלית החברה העסקית - המשך דיון

בשבועיים האחרונים מפרסמים (בעיקר בכירים משוק ההון) טורי דעה בעיתונות היוצאים נגד תכלית הרווח של חברות. או אם לדייק, הכותבים מצטרפים ומפרשים את הכרזת "השולחן העגול של העסקים" (מועדון מנכ"לים של כ-200 מהחברות המשפיעות בארה"ב) שהתפקיד של חברות עסקיות הוא לא רק למקסם רווח תחת מגבלות החוק.

התייחסתי כאן כבר לטור של צבי סטפק, יו"ר מיטב דש, שסגר מעגל כאשר הגיב לטור של (ידידי) בועז ארד, שבתורו הגיב לכתבה של אהרון רוזן, כתבה ששבחה את צבי סטפק... (הכל בעיתון "גלובס"). למקרה שפספסתם, הביקורת והקישורים זמינים בבלוג: עומר מואב, "האם חברות עסקיות צריכות למקסם רווחים?", בלוג בעיקר כלכלה, 14 באוקטובר 2019.

כנגד הקו הפופוליסטי יוצא עו"ד דוד חודק, אף הוא בטור בגלובס. חודק מעלה טיעונים נכונים, וכדאי לקרוא אותם בכתבה הבאה: עו"ד דוד חודק, "תכלית החברה העסקית תחת התקפה", באתר גלובס, 16 לאוקטובר 2019.

... השאלה היא, מה יעשו הדירקטוריון, המנכ"ל וההנהלה כאשר הם עומדים בפני החלטות עסקיות במשטר המוצע של ריבוי "תכליות" ושוויונן זו לזו. לדוגמה, אחד ממפעלי החברה התיישן, ודנים בסגירתו ובפיטורי עובדיו. סגירת המפעל תפגע בעובדיו ובקהילה שבה הוא מצוי. מנגד, סגירתו תועיל לנושי החברה וגם לבעלי מניותיה, שכן הרווחיות והיעילות של החברה ישתפרו. מצב יתרת עובדי החברה במפעלים היעילים ישתפר, כי החברה תתחזק, וכך גם יציבות מקום עבודתם. פותר החידה יאמר, נאזן בין האינטרסים של הקבוצות השונות, כיצד מאזנים? זוהי מלאכה פוליטית ולא עסקית. קשה לעבוד מספר אדונים ביחד, היהדות הבינה זאת לפני אלפי שנים.

התמיכה של חודק בהשאת רווחים (או ערך לבעלי המניות) כמטרת החברה העסקית, תוך אזכור שמו של מילטון פרידמן, שידע להסביר מדוע זו הגישה הרצויה למען רווחת הציבור, זכתה באופן צפוי לביקורת. למה לפספס הזדמנות לכתוב כמה משפטים פופוליסטיים ולזכות בפרסום חינם? אז אלה אלקלעי, יו"רית IBI קרנות נאמנות, לא מפספסת את ההזדמנות וכותבת טור דעה (תגובה לעו"ד דוד) שמתפרסם בגלובס:

אלה אלקלעי, "תשובה לשאלה של אתמול והתעלמות מהמצב של היום", באתר גלובס, 18 לאוקטובר 2019.

הטענות שלה, כמו של האחרים שכותבים נגד השאת רווחים כמטרה בלעדית, מתחלקות לשניים: חסרות משמעות (ללא תכלית פרקטית) מסוג א' וחסרות משמעות מסוג ב'. חסרות המשמעות מסוג א' הן טענות בסגנון אני בעד הטוב ונגד הרע, או בהקשר הרלוונטי, רצוי שמנהלי חברות עסקיות יהיה בסדר עם הציבור, לקוחות, סביבה, ספקים וכדומה.

טענות חסרות משמעות מסוג ב' הן הטענות שגורסות שאם חברה לא רק תשיא רווחים, אלא גם תדאג ללקוחות, לעובדים, לציפורים, ולספקים, בסופו של דבר היא תרוויח יותר. אז חזרנו לטיעון שהשאת רווח זו המטרה, אבל אלקלעי פשוט סבורה שהניהול של חברות שונות הוא כושל, הן לא באמת משיאות רווחים, ומספקת יעוץ איך כן להשיא רווחים: לדאוג לעובדים, ללקוחות, וכדומה. אחד הטורים הסתמיים ביותר. אין בו כלום, מלבד פרסום ל-IBI, כולל הסיום הדרמתי שממליץ: "בעידן של היום אולי עדיף לבחון [את] התורה הכלכלית של פרופ' אסתר דופלו ולא להסתפק בפרופ' מילטון פרידמן".

ומה התורה הכלכלית של פרופסור דופלו? את זה הקורא צריך לנחש לבד. אז אני כאן בשביל לסייע: "התורה" של דופלו היא שרצוי לבחון בשטח מה עובד לפני שמפעילים תוכניות סיוע לעניים. לא נראה לי שמילטון פרידמן היה מתנגד. ולא נראה לי (לפחות על בסיס קריאת הספר שלה במלואו - מומלץ לגב' אלקלעי) שדופלו, שמכירה היטב את המחקר על חשיבות המוסדות הכלכליים, מתנגדת להגנה על זכויות קניין, ליזמה פרטית, למסחר חופשי, ולתחרות - תמצית "תורתו" של פרידמן.

[פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]