תרבות קלוקלת

ישנם אנשים שמגיעים לרמות ייצוגיות גבוהות, שמשאירים מורשת וחלקה חרושה עמוק לאחר לכתם, פשוט גן לתפארת. מעטים אלו. לעומתם ישנם כאלו המבלים עיתותיהם בחגיגות ועיקר עיסוקם העצמת שמם-עצמם. הראשון, מעשיו יניבו פרות הרבה אחרי לכתו, בעוד האחרון יעופו דפי העיתון שם פורסמו "גבורותיו" כעלים נידפים ברוח. הראשון לא מחפש שבחים, השני מקיף עצמו במערבולת בלתי פוסקת שעיקרה הוא-עצמו-ולא-אחר.

תרבות רווחת היא שלא משנה מה תעשה, בסיום כהונתך תזכה עוד ביותר - לרוב משרה רמה יותר או בפנסיה נכבדת - וכך תוצאות מעשיך (או אוזלת ידיך) באמת לא משנות כהוא זה. בין כך ובין כך, תזכה מן ההפקר, אז מדוע להשתדל? תרבות קלוקלת היא זו, אותה תרבות בת ימינו.

הנה דיפלומט בכיר שלא היה טורח לבוא לטקסי יום השואה והגבורה (בעוד הרבה דיפלומטים בכירים לא פחות כן היו מגיעים, והם כולם אינם יהודים) והיה שולח במקומו את אחת הדיפלומטיות ששרתו תחתיו, ועתה הוא מתגנדר בהבאה לארץ של מי שמככב בחדשות שכן הוציא מכספו לקנות פריטים של היטלר בכדי שיבואו לידי משמורת נאותה ותצוגה ביד ושם. כה אופיני, ומעתה עד עולם יזכר שהוא בעצם היה אחראי לכל, כנראה גם לקניה וגם לתרומה ולא רק לביקור-המתוקשר בארץ. דרך פעולה משונה, כי למי שלא אכפת מניצולי השואה, מדוע שיקפיד על זכר השואה?

לעומת אותו אדם זר שקנה ותרם את הפריטים, שאינו יהודי, שוודאי מגיעה לו תודה אמיתית, עוסקים אחרים במכירת וקנית פריטים מהשואה למטרות רווח. רק לאחרונה הופיעה למכירה מחברת ובה התרת נישואים לפי עדויות, ולפניה מקרים נוספים שחלקם אפילו הגיעו לבתי משפט בארץ וכך נודע מי המוכר העומד מאחור. באחד המקרים היה זה לא אחר מאחד מאנשי הוועד המנהל של יד ושם, וודאי ישנו הסבר נאות שהוא, עורך דינו או דוברו או יחצ"נו כבר מספקים בלשון חלקלקה ורהוטה.

אותו דיפלומט בו פתחתי אהב גם בעבר להביא אורחים זרים ארצה במשלחות ע"ח המשרד בו הוא עובד. הוא הביא לארץ את המנהל הבכיר ששידך בין פאודה לנטפליקס, אותו ואת חבריו, אך עד מהרה אותו מנהל בכיר סולק בבושת פנים (קרי הוצא לחופשה) בשל התנהגות בלתי הולמת עם מזכיריו (מלשון זכר על זכר). בבית הנשיא כנראה הסירו כל זכר לאותו ביקור מאוד מתוקשר.

דוגמה נוספת של עלים יבשים ברוח, כבדת משקל הרבה יותר: מי מכיר את נטלי פורטמן? אותו דיפלומט התהדר בנוצותיה, עמוד ראשי כאן, עמודים נוצצים שם, איזו חגיגה! מרוב אהבה שהיא הראתה למדינת ישראל דרך אותו דיפלומט בכיר, שנה לאחר מכן בדיוק, היא סירבה להגיע לארץ לקבל את פרס בראשית (ניחא, מה זה מיליון דולר בינה לבינה), ועוד השתמשה בתרוץ העלוב שהיא מתנגדת לעמדותיו של ראש הממשלה. אלא שראש הממשלה כיהן גם שנה קודם לכן, ודעותיו, עמדותיו ומעשיו לא השתנו כהוא זה. יחי תנועת החרם, ואוי למדינה שנציגיה לא רואים את מה שניצב ממש מולם אפם.

עד היום לא מצא אותו דיפלומט זמן בלוח הזמנים העמוס מאוד שלו להתראיין ברדיו לגבי מה שקרה עם נטלי פורטמן. אותו דיפלומט שהיה אץ-רץ-שש להשתתף בכל ראיון ברדיו, נהיה "בלתי נגיש ביותר", שכן מה הוא היה אומר? חושש ולכן נמנע הוא. אכן לא נעים הדבר.

לא רק הדיפלומטים של משה"ח

אל דאגה, בחלם אין אדם נשפט על מעשיו, השגיו או כשלונותיו. דבר אחד מובטח לו - המשכיות נאותה התואמת את רמת הציפיות של אותו אדם. ככל שהגינדור העצמי מוגזם ביותר, כך גם הציפיות לעתיד המתממשות להן - כי זו דרכה של ארץ חלם בימינו.

למה דומה הדבר? לפקידה בבנק (המקרה הוא בבנק הבינלאומי, אך אין זה שונה מבנק לבנק) שעבור הזכות לחכות בתור ולראות אותה חויבתי כשני דולרים. בכדי למשוך כסף שהוא שלי, שישב בבנק משך כמה עשרות שנים וצבר ריבית אפס כל אותן שנים, הם היו צריכים להעביר את הכסף מקידומת לקידומת - ועל כך אני צריך לשלם עמלה. ובכדי להמיר דולרים לשקלים - "אין עמלה" לכאורה, שכן זו כלולה בשער האיום שהם נותנים.

כסף מזומן רצית? ודאי, הייתה גם עמלת שטרות (כשמוציאים יותר מעשרת אלפים שקלים במזומן). הפקידה הייתה כה עסוקה (באכילת כריך וביעוץ-פטפוט עם הפקידה השנייה), שהיא שכחה להסביר לי שאם אוציא רק רבבה, לא אחויב, והיות שהיא ידעה שאני מגיע גם למחרת, הייתי יכול להוציא את ההפרש בעלות פקיד בלבד, במקום בעלות פקיד + עלות שטרות הגבוהה פי חמישה.

עליתי לראות את האחראית, והיא ענתה לי "אבל כבר משכת את הכסף, אז אי-אפשר להחזיר את העמלה הנוספת. זו באמת לא בעיה". נכון - כיון שזה הכסף שלי, שהולך ומדלדל מכל אותן הורדות - זו אינה בעיה.

המנהלת (יש שם הרבה פקידים ברמות שונות, שכן כולם צריכים להתפרנס, ומשום מה, כל פעם שאני מגיע לבנק, אני צריך לחכות בתור למרות ריבוי הפקידים המאד מאוד עסוקים), האחראית על האחראית, הסתכלה עלי כאילו הגעתי ישירות ממרס (כוכב זר, רחוק במיוחד). היא למעשה נזפה בי חמורות על שאלתי. אני חשבתי שמן הראוי לידע את הלקוח על פרטי העמלה, כך שיוכל הלקוח לכלכל צעדיו נאמנה ובהגיון. אך המנהלת טוענת שלהוציא פחות מהרף המקסימלי פרושו לעבוד על הבנק. ראו לאן הגענו - הבנק הוא ארון הקודש או המזבח, ואתה העולה!

בזאת לא הסתכמו הרפתקאות הבנק. למחרת הבוקר, אני מקבל שיחת טלפון בהולה, "נשארה יתרה של שקל ושבעים אגורות בחשבונך"! איך ייתכן, שכן משכנו את הסכום במלואו ביום הקודם? ניחא, להתווכח אסור, חובה עלי להתייצב בבנק. טוב שלא טירטרו אותי לעיר אחרת.

מגיע אני לאותה פקידה בדיוק של יום האתמול. "בוקר טוב, מה שלומך היום? טוב לראותך, ומה שלומך"? ברכנו זה או זו במאור פנים. זוכרים אנחנו שאחרי שהמתנתי בתור בכדי לראות אותה, הבנק מחייב אותי פעם נוספת עכשיו. "היה נדמה לי שאת בדקת עם המחלקה הנכונה, המרת את הכסף שישב בחשבון, הורדת לי שלוש עמלות שונות בנוסף לשער החליפין הגרוע, אז איך קרה שהתקשרו אלי היום בבהילות"?

לא רק אני, גם הפקידה לא הבינה. בנוכחותי התקשרה, בררה, והתברר שאכן כן - זו "טעות הבנק". אך אל דאגה - אני אחויב פעם נוספת עבור עמלת פקיד! לא משנה מה עושה הפקידה, הלקוח הוא שישלם. אז מדוע לטרוח? מדוע להשתדל? יהיה מה שיהיה - בדיוק כמו אותם דיפלומטים בכירים של משרד החוץ בחו"ל, כך גם בארץ בדלפקי הבנקים, הם את המגיע להם יקבלו, ואתה תשלם.

מעבר לבנק

פקידונים שהכוח והשררה עלו לראשם. כך העובדים בוועדת התביעות (הכסף אמור להיות עבור ניצולי השואה, לא עבור משכורות ונלוות ושחיתות כמו שהייתה בניו-יורק ויהירות עד עצם היום הזה, כאילו הכסף שייך להם ולא לניצולים). כך היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה (שוכחים הם שהם אמורים לשרת נאמנה את נבחרי הציבורי והבוחרים, ולא הם שמכתיבים מדיניות בלעדית). וכך, לצערנו, גם מורים רבים שגרמו למערכת החינוך להכשל במבחן התוצאה. ולמי שחושב שתרבות זו פסחה על נבחרי הציבור, טעות בידיו. הם את הטבותיהם מקבלים, כך גם העלאה במשכורתם, בעוד מי שבאמת זקוק להעלאה כזו נלחם על כל פרוטה. ובכלל, אין צורך להרחיב את הדיבור עליהם, כל שצריך לראות הוא את הכשלון הצורב להקים ממשלה. טוב להם כך. מדי יום הם מתראיינים, מביעים שאט נפש, ועושים בדיוק כלום לפתור את המצב אליו נקלענו.

בכל אחד מהמקרים, מי שמשלם וישלם הוא אתה ואני. לעיתים התשלום הוא מידי, אך לרוב, התשלום הוא ארוך טווח. תנועת החרם הבינלאומית צמחה מתחת לאפי הדיפלומטים שחזרו למשרות רמות יותר, והיום חלקם מופיעים בטלוויזיה ללמדנו איך להבין את מה שקורה בעולם.

לגבי הפקידים בבנקים, מסתבר שכבר כולם התרגלו, וכך במקום שהבנקים ישרתו את הלקוחות, הביורוקרטיה התפשטה בהם כמו עובש מסוכן. נראה שכולם מסדרים את כולם, והבנקים מרוויחים מילארדים. בוועדת התביעות כבר לא צריך לפחד - רוב הניצולים כבר לא בחיים, והר הכסף עדיין מנצנץ, הבטחה לעתיד נפלא לכל העובדים שם. במערך ההוראה, נתעורר יום אחד ונמצא עצמנו מדינה מפגרת במקום מובילה.

והפוליטיקאים - אלו חושבים באמת ובתמים שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה להם במקום לזכור תמיד שהם נבחרו לייצג ולשרת את הכלל, ושמעמדם כולל חובות ולא זכויות, כשהזכות העיקרית היא לשרת ולעשות את המירב לא למען עצמך כי אם למען האחר.

עדיין מחפש אני בנרות את מה שצריך להיות הכלל והוא כל כך יוצא מן הכלל. הרשו לי לסיים דווקא בנסיון במשרד הפנים, שם לכל הדעות לא היינו מצפים לניסים ונפלאות.

משרד הפנים - אור בחשיכה
נהוג היום לקבוע תור מראש, אך הרבה אנשים מגיעים גם בלי תור. הסניף אליו הגעתי בעיר רחובות הוא לא סניף קטן, וישבו בו עשרות רבות של אנשים בהמתנה לתורם. לאחר הבדיקה הביטחונית, קיבלה את פני אישה ששאלה לרצוני. במשך השעה הבאה עמדתי וצפיתי בה בפעולה. מסתבר שהיא גימלאית המשרד המתנדבת פעם או פעמים בשבוע.

"האם שלמת עבור הדרכון באתר? אם לא, עשה זאת ואז תחזור, במקום 270 שקל, זה יעלה לך רק 150". שמעתי זאת פעם אחר פעם, וכמעט התפלצתי (האם זו מילה מתאימה דיה?): אותה מנהלת בכירה בבנק הייתה מיד מתחילה בהרצאה שאנחנו "מסלפים" ואולי אפילו "מרמים את המערכת". לא כך במשרד הפנים. שם הגישה היא שאין צורך לשלם יותר מהתעריף הרגיל, ומעודדים הם אותך לשלם דרך האתר אם רק ניתן.

פה אישה שבעלה הנכה מחפש חניה. פה עובדת זרה הזקוקה לויזה. פה זוג רוסי עם ילד בעגלה, והם אפילו לא דוברים מילה עברית (הייתה רוסיה נחמדה שתרגמה להם). כאן ישראלי אתיופי שזו הפעם הראשונה שהוא מוציא דרכון. כאן בחורה צעירה שלכאורה באה עם תור (שלא הופיע במחשב) ואישה אחרת שבאה בלי תור וסרבה להקשיב לעצה שקיבלה.

תור הנכנסים פשוט לא פסק, ואת כולם אותה מתנדבת הפנתה, פה ייעצה, שם שלחה עם הנחיות מה בדיוק הם צריכים לעשות. לא כולם היו שבעי רצון, שכן בנוסף להמתנה, בכל זאת יש נהלים שצריך להתמודד אתם. (אם הייתי יכול להמליץ, לפתוח אשנב נוסף לאלו שלא קבעו תור מראש, שכן היה אשנב בודד מול עשר עמדות קבלת קהל אחרות).

הייתה זו חוויה יוצאת דופן במיוחד, שכן מרוב לחץ, אני התעייפתי, והנה אותה גמלאית עומדת על רגליה ומקבלת בברכה ובסבר פנים יפות כל הבא, צעיר כמבוגר, יהודי וגוי, יחיד או מטופל בזולת. כך במשרד הפנים.

קבל את פני הלקוח

לא רק אותה מתנדבת, אלא כשהגיע תורי, הדבר היחיד שהצרתי עליו הוא שלא הציעו לי כוס תה. אגב, אם הרעיון נשמע כל כך מופרך, קל מאוד לדאוג לפינת קפה ותה כמו גם מים קרים וחמים. הנה דבר המיושם כמעט בכל סניף בנק בעיר בה אני גר, כמו גם סוכריות או סוכריות על מקל בכל אשנב בו פקיד מקבל את פני הבאים.

יצא לי אפילו לבחון את השרותים, ושם, בניגוד לסניפי בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי הראשון, היה גם ניר טואלט וגם ניר מגבת ליבוש הידים. אפילו היה נקי. את השלולית בסניף בנק דיסקונט בבת ים (ולא ארחיב) ואת המתקן הריק ממפיות בסניף הבנק הבינלאומי באשדוד לא אשכח. מסתבר שהן ללקוחות והן לעובדים לא אכפת, אלו הראשונים התרגלו ואלו האחרונים היו יכולים, אילו היו רוצים, לגשת לסניף סופר פארם הסמוך אליהם ולקנות ציוד אלמנטרי זה.

כיון שהגעתי לעסקי שרותים, הרשו לי לסיים בסיפור שאבי מספר על דברים שקרו כהוויתם לפני יובל שנים בארץ. יצוא פרי ההדר הישראלי הכניס למדינה מטבע זר חיוני (היה זה בזמן בו היו פרדסים במקום שבו צמחו בימינו שכונות מגורים, ושלישראלים היה אסור להחזיק חשבונות בחו"ל או כסף זר בארץ, וברחוב לילנבלום בתל אביב היו חלפני כספים והתנהל מסחר ענף).

הקנין הראשי של מרקס אן ספנסר מאנגליה הגיע לארץ, ואבי נלווה אליו לביקור בבתי אריזה. הגיעו לבית האריזה הראשון, והאורח ביקש שיסלחו לו כיון שהוא היה זקוק לשרותים. חזר ואמר, "ראיתי מספיק", נמשיך לבית האריזה הבא, שם חזרה התופעה על עצמה.

האורח לא היה מבוגר ביותר, ולכן לא נראה שאכן הייתה לו בעיה בשלפוחית השתן. עד מהרה עזבו בכל בתי האריזה בארץ את מלאכתם בה עסקו ופנו לנקות ולסייד את השרותים. שכן כשהשרותים מלוכלכים (ובימינו כשניר הטואלט נמצא במגירות נעולות בשולחנות הפקידות, האחראיות או המנהלות), אי-אפשר להגיע לעיקר, והוא (באותה תקופה) בחינת פרי ההדר לייצוא לרשת המובילה בשוק האנגלי.

ומה הלקח? הדבר ברור לך הקורא ולי. לו רק אותם פקידים, בנקאים, דיפלומטים בכירים ונבחרי ציבור היו מבינים דבר ומפנימים שמדובר בהם עצמם ובתרבות קלוקלת שרווחת בימינו, אולי, רק אולי, היה מתחיל שינוי.