כאשר נבחר ג'רמי קורבין למנהיג הלייבור בשנת 2015 – כותבת זואי סטרימפל, בעלת טור בכירה בדיילי טלגרף – היא חשה בחילה הן כיהודייה והן כליברלית. התחושה הזו חלפה ביום חמישי שעבר (12.12.19) בשעה 10:00 בערב לפי שעון בריטניה, כאשר קלפיות המדגם בישרו על תבוסתו המוחצת של קורבין בבחירות.

ואולם, מדגישה סטרימפל, השמחה לא הייתה שלמה. תוצאות הבחירות היו גם תזכורת לשפל אליו שקעה הפוליטיקה הבריטית בשלוש השנים האחרונות, וגם לכך שהרבה מאוד תומכי קורבין עדיין מסתובבים בשטח. מסע ההאשמות של השמאל הקיצוני החל מיד והוא מתנהל לכל הכיוונים – חוץ מאשר לעבר עצמם. תחילה הם האשימו את הבוחרים, אשר בטיפשותם העדיפו לממש את הברקזיט ונטשו את המפלגה.

אין ספק שמדיניותו המשונה של הלייבור בנושא הברקזיט הייתה גול עצמי. היא הייתה חסרת עמוד שדרה, התעלמה מרצון הבוחר והעונש היה בהתאם. אבל הרפלקס להאשים את בוחרי הלייבור המסורתיים, במקום לבחון פנימה מדוע רשמה המפלגה את התוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1935, היה לעשות צחוק מהעבודה.

עד מהרה פינתה גישה זו את הדרך למבט כן יותר וביקורתי יותר על הנהגת המפלגה שהיא הבעיה האמיתית. אולם בניגוד להתפטרותו המיידית של אד מיליבנד כאשר ספג תבוסה הרבה פחות כואבת ב-2015 – קורבין נותר על מכונו, כאשר הוא מבטיח תקופה של "חשבון נפש" שרק אחריה יעזוב. ואנשי המפלגה לא דרשו ממנו להסיק מסקנות באופן מיידי.

הלייבור מתעקש במיוחד להתעלם מהבעיה שיש לו עם היהודים, טוענת סטרימפל, וזוהי חרפה. קן ליווינגסטון, מקורב ותיק של קורבין, קבע את הטון כאשר אמר: "הקול היהודי לא ממש עזר לנו". סליחה, קן – מגיבה סטרימפל בציניות – על כך שאחרי שנים של אנטישמיות, לא הענקנו יותר קולות למי שרודפים אותנו.

מקור נוסף להלם היה הציוצים של אקדמאים צעירים ואנשי תקשורת, המתגאים בהבנתם לליבם של מיעוטים מדוכאים. קחו למשל את ד"ר פריאמוואדה גופאל, תומכת נלהבת של קורבין. היא האשימה "אנשים שאני די מחבבת שכעת עסוקים בלהאשים את ג'רמי קורבין", בכך שאינם "מגלים סולידריות בזמן קשה זה".

היא גם העבירה הלאה פוסט של נפוליאון סנואו: "הבחירות לימדו אותי שאיננו חיים בדמוקרטיה, כאשר ברוני עיתונות עשירים יכולים לחטוף את הדמוקרטיה, כדי לקחת אדם שעבד כל ימיו נגד חוסר צדק ועוני וליצור ממנו מראית עין של מפלצת אנטישמית". גופאל טוענת למעשה, שהצורך לכבד את תוצאות הבחירות שאינן נראות לה, מלמדת שאין המדובר בדמוקרטיה – ואז היא משתמשת בשמות קוד ליהודים: "ברוני עיתונות עשירים", "יוצרים מראית עין של מפלצת אנטישמית".

למרבה המזל, בשמאל המתורבת יש אנשים מספיק חכמים שקוראים לילד בשמו. הסופר סת'מן סנגרה כתב למחרת הבחירות: "משהו קטן לאנשים ששולחים לי מסרונים, וטוענים שאני אחראי לנצחונם של השמרנים משום שחתמתי על מכתב שגינה את האנטישמיות בלייבור: אתם אפשרתם את זה, בכך שלמעשה זרקתם לכלבים את הקהילה היהודית הבריטית". עליית האנטישמיות של השמאל הקיצוני עוררה חלחלה; כעת יש נחמה פורתא בכך שבשנים הבאות היא נדחקת בחזרה אל השוליים שמהם הגיעה.