2019, המסתיימת הלילה ומפנה את מקומה ל-2020, מסמלת את תחילתו של עשור חדש. העשור הקודם יחשב כאחד העשורים שבו לטכנולוגיה הייתה השפעה הכי דומיננטית על כמעט כל תחום בחיינו, כמעט בכל מקום על הגלובוס. זה העשור שבו הממשק האולטימטיבי של כ-7.2 מיליארד תושבי העולם הוא הטלפון הסלולרי, הידוע בשמו הטלפון החכם, שבתחילת העשור הוביל את מהפכת הניידות, והיכולת להיות זמינים בכל רגע ובכל מקום. בסוף העשור, יהיו לא מעט אנשים שיגידו שהזמינות הזו שינתה את חייהם וחיסלה כמעט את ההבדלים שעדיין היו בין עבודה לשעות הפנאי שאחרי העבודה. אבל לא רק.

הממשק הנייד הפך להיות מטרה לביצוע עבירות מחשב, ולכלי בידי האקרים ובעלי אינטרסים שונים שמשתמשים בטכנולוגיה כדי לבצע את הפעולות הכי חמורות ופליליות. כך נוצר פער אדיר בין קצב הפיתוחים שהפכו את הנייד למה שהוא היום, לבין היכולת להגן עליו ועל המשתמשים בו.

זה העשור שבו למדנו להאמין לדיווחים הרבים, רבים מהם גם השנה, שבהם למדנו כיצד יצרני הניידים, ובעלי הרשתות החברתיות והאינטרנט מאזינים, עוקבים ויודעים עלינו הכל, בין אם במודע או לאו. וזה מוביל אותנו להשפעה הכי חמורה, לפחות בעיני כותב שורות אלו, של הטכנולוגיה: אובדן מוחלט של המושג פרטיות. למעשה, הפירוש של אובדן זה נכתב מחדש בעשור האחרון, כאשר ההגדרות משתנות בהתאם לגיל ולאג'נדה של המגדיר. אבל פרטיות, במובן הכי בסיסי שלה, משמעה שמירה על מידע אישי הכי אינטימי, או על מידע ששייך לקבוצה או ארגון מסוים.

אובדן הפרטיות הוא נושא למחקרים לודיונים אקדמיים של גופים שונים בארץ ובעולם. אחד מהם, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסם לפני כמה ימים ספר דיגיטלי, ובו אסופת מאמרים מרתקת, אותה ערכה ד"ר תהילה שוורץ, חוקרת בכירה במכון. הספר, שניתן להורדה מאתר המכון ללא תשלום, עוסק בהיבטים שונים של הפרטיות בתחומים שונים, ולא רק טכנולוגיים. כך למשל, יש בו מאמר על אובדן הפרטיות בתוכניות הטלוויזיה בישראל בין השנים 2005 ל-2010, על הפרת פרטיות ותצלומים מבזים ומשפילים מתא כלא, וברשות הרבים.

אחד הפרקים, שעוסק בהיבט הטכנולוגי של פגיעה בפרטיות, ושנכתב על-ידי יאיר המבורגר ואורן פז, מעלה את הסוגיה של אנונימיות ואינטראקטיביות באינטרנט - הזכות לפרטיות במושג רב-ממדי. בדברי ההקדמה לפרק הזה, כותבים השניים: "ההתפתחות המואצת של רשת האינטרנט בשנים האחרונות, המהווה חלק בלתי נפרד מחיינו, הביאה לטשטוש גבולות בין הפרטי לציבורי, ומציבה אתגר לתפישת הפרטיות".

הטענה במאמר היא שהדיון שבקשר בין פרטיות לטכנולוגיה לא צריך להיות רק במגרש הזה, אלא שיש לו היבטים של הפסיכולוגיה של השימוש באינטרנט, ולה היבט משפטי שחלק מהמאמר עוסק בו. גם בפרקים אחרים של הספר מצוינת העובדה שפגיעה בפרטיות היא קודם כל עבירה על חוקים, ובמקרים מסוימים היא עבירה פלילית של ממש.

העובדה שהמציאות היא רחוקה ממה שכתוב בספר החוקים, היא נושא לדיון מורחב הרבה יותר. המבורגר ופרז מתייחסים להיבט זה וכותבים שיישומה של התפישה החוקתית של הזכות לפרטיות במרחב האינטרנטי, מעורר מספר שאלות, הן במישור המושגי והן במישור הנורמטיבי, בין היתר בכל מה שקשור למרחב הווירטואלי של הרשת, המרחב אליו מתייחסת הזכות המשפטית לפרטיות, שאינו מוגבל רק לביתנו הפרטי אלא למתחמים נוספים ברשת, שהפכו להיות חלק מהפרטיות של כולנו.

אחת המסקנות במאמר זה עוסקת בהיבט אחר של הפרטיות, עליו גם מרבים לדבר: מה החלק שלנו בתרומה לכך שמידע אישי שלנו דולף למקומות שלא היינו רוצים שיגיע אליהם? כאן התשובה הפשטנית היא שלכל אחד מאיתנו יש חלק בכך, כי אנו משתפים מידע כל הזמן, או מעלים מידע למקומות לא מאובטחים ולא דואגים לשמור עליו. ופה זה מתחבר בחזרה לחלק הפסיכולוגי של דפוסי התנהגות שהשתנו בשנים האחרונות: הרצון של כולנו להיות חשופים, לדעת יותר אחד על השני, להתחבר לקבוצות שאנו משתייכים אליהן, ובכלל - הרצון להכיר אנשים חדשים.

להגנתו יוכל תמיד מארק צוקרברג לטעון שכאשר הוא הקים את הרשת החברתית שלו, פייסבוק, לזה בדיוק התכוון: לייצר פלטפורמה שתחבר בין אנשים. אלא שמה שקרה אחר כך, זה כבר סיפור אחר, שקשור בין היתר לכסף, ולעסקים וכלכלה, המהווים גורם מאוד מרכזי בדי.אן.איי של חברות כמו פייסבוק. ואם המחיר הוא דרישת הפרטיות, הם לא מתרגשים, כל עוד אנחנו משתפים פעולה.

בשורה התחתונה: השמירה על הפרטיות שלנו לא תשתפר בעשור הבא. יש רק לקוות שהיקום הדיגיטלי ידע לרסן את עצמו ולשמור טוב יותר על מה שהוא לא רוצה שידלוף. עושה רושם שגם בעלי הפלטפורמות, ואפילו יצרני המכשירים הניידים, מבינים זאת, והם יהיו בעשור הקרוב הרבה יותר זהירים, כי להם, בניגוד לנו יש הרבה מאוד מה להפסיד.