כמה הם חיי אדם/סוף טוב, הכל טוב <br>

יושבים בקפה הפרלמנטי שלנו, שותים קפה עם קרואסון והמלצרית שואלת אם מישהו רוצה סנדוויץ' עם סלומון. אז איש לא רוצה סנדוויץ', אבל אחדים ממהרים לתקן לה: "סלומון הוא שלמה. המלך. סלמון הוא דג, שמגיע מצפון אירופה והוא טעים". טוב, היא לא המלצרית היחידה שלא ידעה את ההבדל. אז בקצה השולחן הסתכל מישהו על הנוכחים, שכולם לא צעירים והעיר ביבושת: "כמה הם חיי אדם"? מין שאלה, שבגילנו לא שואלים. אבל האיש לא מתבייש ולא מהסס. מסתכל על היושבים סביב הקפה ושותקים. מי יודע להשיב על שאלה כזו?... - אולי, אולי תסביר את השאלה, מעיר מישהו קצת בגמגום.

"טוב, אז כמה שנים הן פעילות? כמה זמן אפשר לומר שחיי האדם הם פעילים? בממוצע כמובן"... מכיוון, שגם ההסבר לא זכה לתגובה, המשיך האיש שלנו: "כחמישים שנה. רק חמישים שנה". איזה הסכמה של אי-הסכמה נשמעה מסביב. "מז'תומרת"? "כאשר, נולד תינוק. הוא לא יכול לעשות כלום מלבד לבכות", ממשיך הקשיש. "אז הוא מיילל וגם צריך להחליף לו חיתולים. אחר כך הוא בגן ובבית הספר ואחר כך בצבא. הגענו לגיל עשרים. "עוד קצת ללמוד או להתאמן ובגיל עשרים וחמש, נגיד, הוא יכול להתחיל לעשות משהו. "ואם ימשיך להיות עסוק אחרי יציאה לפנסיה, יגיע לגיל שבעים וחמש. אז יבוא אלינו, לפרלמנט.

"בקיצור, מעשרים וחמש עד שבעים וחמש - חמישים שנות פעילות. ואל תשלו את עצמכם, שחיי אדם הפעילים הם יותר שנים. לכולנו יהיה אותו סוף". היה שקט קצר ואז אמר מי מן היושבים: "לצערי, אתה צודק. היה אצלי השבוע טכנאי בקלנועית - היה פנצ'ר והוא בא להחליף גלגל. 'אני בן ארבעים ושלוש', אמר הטכנאי. 'לפני שבע שנים התחלתי להתעסק עם קלנועיות ונתקלתי בזקנים, נכים, בדמנטיים וחולים בכל מיני צרות. היה לי משבר, כי עד אז לא חשבתי על הסוף. חשבתי שתמיד אהיה צעיר, בריא ואחד שהולך לחדר כושר"... האיש שלנו שמע, קם, נשען על מקלו ודידה לאט אל היציאה מן הקפה.

מספרים חיוביים

פרופ' אברהם בלבן (בן 76) כותב בכל יום ששי טור של רשימות תל אביביות בהארץ ובאחרונה הוציא ספר של רשימות מעולות אלה. אתמול כתב בטור שלו בהארץ על רכיבתו על אופניים: "כשאני עושה את דרכי חזרה לטיילת כדי להמשיך ליפו, נוסע מולי נער על קורקינט חשמלי. הוא מתקרב אלי במהירות ואני זז ימינה כדי לפנות לו דרך, אבל גם הוא בבלבולו פונה ימינה ומעיף אותי לעבר הכביש... הגלגל הקדמי של אופניי נחבט ברעש גדול בספסל ואני אחריו. אני מרגיש איך מוחי מתחיל אתחול מחדש של המערכת: יום שישי, 11 בבוקר, מכה חזקה בברך שמאל ובירך, כאב חזק בצוואר, אבל הקסדה שמרה על הראש... "אני לא צריך עזרה. רק לשבת כמה רגעים כדי לייצב את נשימתי".

כתבתי פעמים רבות כאן בבלוג, על אסון החשמלונים למיניהם, אבל שר התחבורה הכושל, ישראל כ"ץ, מנע בתוקף התקנת מספרים לכלי תחבורה אלה. רק כשפרש מתפקידו, הותקנו מספרים לאופניים וקורקינטים. ואני זוכר, שבימי הבריטים היו כאן מספרי זיהוי לכל זוג אופניים (לא חשמליים!). וגם היום, כאשר מישהו פוגע - כמו הנער הזה - אפשר לציין את המספר ולתפוס את המזיק!