ג'ים האקר לא הספיק לחמם את כסאו כשר לענייני מינהל ב"כן, אדוני השר", וכבר היה עליו להתמודד עם משבר מדיני חמור שהוא עצמו יצר משיקולים פוליטיים. האקר החליט לארח בסקוטלנד נשיא של מדינה אפריקנית, כדי לקיים בזמן הביקור שלוש בחירות מיוחדות לפרלמנט וכך לזכות ביתרון על פני האופוזיציה. אלא שהנשיא האורח הכין נאום בו קרא לסקוטים ולאירים להתנער מכבלי השעבוד הבריטי ולצאת לחופשי.

למרבה המזל, האקר והאורח למדו יחדיו שנים רבות קודם לכן, כך שהנשיא הסכים לשוחח עם השר. עד מהרה התברר מה הוא רוצה באמת: הלוואה של 10 מיליון ליש"ט, ללא ריבית, כדי לקנות ציוד בריטי לקידוח נפט. "אתה רוצה לתת 10 מיליון ליש"ט מכספי משלם המיסים כדי לצאת מבוץ פוליטי", הבהיר סר האמפרי אפלבי להאקר. אבל השר הצליח לשכנע את המנכ"ל שלו והמשבר נמנע.

בסאטירה הבריטית הנפלאה זה היה מצחיק עד דמעות. במציאות שלנו זה ממש לא מצחיק. זה בדיוק מה שעשה בנימין נתניהו בפרשת נעמה יששכר: הקריב משאבים לאומיים לטובתה של אזרחית פרטית כדי להשיג לעצמו כמה נקודות פוליטיות. דומה שזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, בה נעשה שימוש שכזה ברכוש הציבור כדי לסייע לאדם פרטי שביצע עבירה פלילית, וזאת משיקולים אנוכיים של ראש הממשלה. (סוחר הסמים אלחנן טננבוים הוחזר בעסקה עם חיזבאללה משום שהיה חיוני לדעת איזה מידע מודיעיני מסר לשוביו).

נזכיר: יששכר לא הייתה בשליחות המדינה כאשר נתפסה במוסקבה וברשותה סמים. היא לא הייתה אסירת ציון ששילמה בחרותה על שאיפתה לעלות ארצה. היא לא הייתה סוכנת מוסד שנלכדה בארץ אויב. היא הייתה עבריינית, כמו עשרות ישראלים שנעצרים בחו"ל. אולי כן ואולי לא היא הפכה לכלי משחק בידי ממשל רוסי ציני ומושחת, אך ביסוד הדברים - יששכר הביאה על עצמה את הצרה הזאת.

חובתה של כל מדינה לסייע לאזרחיה הנקלעים למצוקה בחו"ל, אך בגבולות ההיגיון. ישראל מצטיינת בסיוע לאזרחיה, ליהודים ברחבי העולם וגם למדינות מוכות אסונות - ועל כך אנחנו בהחלט רשאים לטפוח לעצמנו על השכם. כאשר מדובר במי שנעצרים, הם זכאים לעמוד בקשר עם הנציגות הדיפלומטית הסמוכה - אך זו אינה מספקת להם עורך דין, ובוודאי שאינה מתערבת בהליכים.

לא ברור מדוע במקרה של יששכר התגייס נתניהו לטובתה. ראיתי דיווחים - שלא אומתו ולא הוכחשו - לפיהם היא האחיינית של אחד מנהגי ראש הממשלה, אשר יששכר (הייתה אפילו טענה שהוא אחד העדים בתיקי נתניהו; להד"ם). יש הטוענים, שנתניהו נגרר אחרי העקיצות בתקשורת בנוסח "תראו מה שווים היחסים שלו עם ולדימיר פוטין". אבל זה בעצם לא משנה. נתניהו הטיל את כל כובד משקלו, בצורה חריגה שאינה נעשית לטובתו של אף עבריין דומה, והשיג את השחרור.

באופן רשמי, לא אומרים לנו מה הענקנו בתמורה לרוסיה. אבל ברור שהייתה תמורה - גם משום שיש לנו עסק עם פוטין, כנראה השליט המושחת ביותר בעולם, וגם משום שיש דיווחים (ששוב, לא הוכחשו) על התמורה הזאת: שטח ליד כנסיית הקבר, הסכם בנוגע לאימוץ ילדים מרוסיה ועוד. ומי יודע אם זה הכל. מה שברור הוא, שאת התמורה לא שילמה משפחת יששכר ולא שילם בנימין נתניהו, אלא מדינת ישראל. במילים אחרות: הם קיבלו ואנחנו משלמים.

חייבים לומר שנתניהו הוא גאון תקשורתי. מי זוכר שלפני שלושה ימים בלבד הוא הפך לראש הממשלה המכהן הראשון המואשם בקבלת שוחד? כולם מדברים על תוכנית המאה ועל יששכר - שני אירועים שנתניהו מילא בהם תפקיד מרכזי וכנראה גם השפיע על עיתויים. ותרשו לי לפקפק באפשרות שמדובר בצירוף מקרים בלבד.

העיתוי הוא שהופך את מהלכיו של נתניהו בפרשת יששכר מ"סתם" פסולים לכאלה המצויים על גבול השחיתות. הרי אם המטרה האמיתית שלו הייתה לשחרר אותה, לא היה צורך בפסטיבל המתוקשר של טיסה למוסקבה והבאתה ארצה במטוסו. אם זה היה מהלך מדיני אמיתי, שרה נתניהו לא הייתה נדחפת לכל צילום אפשרי. זה היה תרגיל ביחסי ציבור, וכאמור - תוך שימוש במשאבים לאומיים כדי להשיג מטרה פוליטית אישית. מי שירצה ללכת רחוק, יקרא לזה מרמה והפרת אמונים, יקרא לזה גניבה בידי עובד ציבור.

ותראו עוד צירוף מקרים: כל זה קורה כאשר הסנאט דן במעשים דומים להפליא שביצע הנשיא דונלד טראמפ, חברו הטוב של נתניהו. טראמפ השתמש ביחסי ארה"ב-אוקראינה בניסיון להשיג כותרות על חקירות שיסייעו לו פוליטית. שימו לב: לא חקירות ממש, אלא רק הודעה עליהן. אז נכון שהרוב הרפובליקני בסנאט יזכה אותו, אבל המעשים החמורים הללו עומדים בעינם.

אבל בעצם, לנתניהו יש הגנה מצוינת - כזו שהציג ידיד משותף שלו ושל טראמפ, פרופ' אלן דרשוביץ, הנמנה עם צוות ההגנה בסנאט. דרשוביץ טען השבוע, כי כל פוליטיקאי סבור שבחירתו היא לטובת הציבור; לכן, אם הוא פועל כדי לקדם את בחירתו - הרי שהוא פועל לטובת הציבורי; לכן מעשיו אינם עבירה; לכן אי-אפשר להדיח אותו. נתניהו, המשוכנע שהוא ואין בלתו להנהגת המדינה, יכול לומר בדיוק את אותו הדבר: חיוני שאני אבחר, ולכן מותר לי להשתמש ברכוש ציבורי כדי לקדם את מעמדי הפוליטי. ואתם יודעים מי עוד יכול לטעון את זה? החבר השלישי, ולדימיר פוטין.