הימים, ימי קורונה (לא בירה ממקסיקו) והציבור בישראל בפאניקה. יש מלבּים את ההתרגשות אך אין מרגיעים את הרוחות. קראתי היום את
אריאנה מלמד במוסף תרבות של הארץ. היא כתבה זאת בשולי מאמר גדול על הפאניקה שמשרים אמצעי התקשורת על הציבור: "באחד מנאומיו הידועים, קבע יוזף גבלס, כי 'לולא הרדיו לא היינו עולים לשלטון'.
הרדיו שידר שעות על גבי שעות נאומים של היטלר, אמן הפאניקה הגדול של כל הזמנים. הטון המאוים של המנהיג, הצווחות, נפנופי הידיים והמימיקה העזה של פניו הצביעו, לדעת מומחים לבריאות הנפש, על מצבים פסיכופתולוגיים מורכבים, אבל היו יעילים מאין כמוהם ליצור תבהלת רדיפה אצל גרמנים, שחששו לנפשם מפני אויבים מדומים".
מי יוצר את הפאניקה
כאשר מדברים על הפאניקה, מאשימים מיד את התקשורת ובמיוחד את ערוצי הטלוויזיה. לדעתי, הפאניקה מופצת מלמעלה ושדרי הטלוויזיה טועים כשאינם מנסים לאזן את התמונה. למשל, קריינית החדשות מדווחת בפנים רציניות מאוד על כ-250 חולי קורונה (מספר המשתנה מיום ליום). אין חמלה בהבעה שלה.
היא גם לא מספרת כמה מן החולים הינם ילדים ונערים, שהמחלה תעבור מהם בקלות. היא מסתירה כמה החלימו והפכו, כנראה, לחסינים למחלה. בכלל, למה לנסות להוריד את רמת הבהלה? נהפוך הוא לגבי המזון. ערוצי הטלוויזיה מקדישים זמן כדי להסביר ולחזור ולשנן שיש מספיק אוכל ולא צריכה להיות בהלת קניות.
תורתם השתמטותם
הוראתו של הרב קנייבסקי להמשיך ללמוד תורה ולא לסגור את הישיבות, שפורסמה, מזכירה את ההגדרה: תורתם השתמטותם.
שאלה ללא תשובה
בעקבות הקורונה שאלתי בפרלמנט של יום שישי: האם מי שאינו פוחד הוא גיבור או טיפש? במבול הקולות לא הצלחתי לרשום את התשובות.
מי צריך את זה?...
טראמפ מבסס את מדיניותו, במידה רבה, על מדדי הבורסה האמריקנית. מישהו שחזר משם הסביר לי: בבסיס הכלכלה האמריקנית עומד המשפט "אני לא צריך את זה, אני רוצה את זה" עם דגש על "רוצה". . I want it, I don't need it
משלוח מנות
בין יהודי אמריקה נפוצה בדיחת קורונה חדשה: מה לשלוח במשלוח מנות? סבון לרחיצת ידיים, חומר סטריליזציה, מסכות (לפה)...
ולקינוח קתולי יותר מן האפיפיור
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
