לָתֵת דִין וְחֶשְבּוֹן

אַחְרָיוּת זוֹ אֵינֶנָּה לְתִפְאֶרֶת הַמִּלָּה

הָאַחְרָיוּת חוֹבָה עַל מַנְהִיג מַטִּילָה

לֹא נוֹעֲדָה אַךְ וְרַק לְכָבוֹד וְלִתְהִלָּה

וְלמְסִיר אַחְרָיוּת מֵעָלָיו אֵין מְחִילָה

זֶה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה אֲשֶר עַל ה' נֶאֱמָן

מָנָה נְחֹשֶת כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁל הַמִּשְׁכָּן

שֶׁכֹּל אֶחַד מִן הָעָם מִנִּדְבַּת לִבּוֹ נָתַן

זֶה מַנְהִיג אֲשֶׁר נוֹטֵל אַחְרָיוּת בַּזְּמָן

אֶלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְכָּן הִתְיַצֵּב וְאָמַר

לְהַרְחִיק מְעָלָיו רְבָב וּבְכַךְ אֹמֶר גָּמַר

לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן כִּי הָעָם עֲלָיו נִשְׁעַן

אַף עַל פִּי שֶׁמֹשֶׁה עַל הַקָּבָ"ה נֶאֱמָן

כַּךְ יִנְהַג מַנְהִיג בָּעֵת וּבַזְּמָן

רק הצלת נפש דוחה שבת

הצלת נפש דוחה שבת, כי בקיום נפש האדם העולם מתקים. מכאן שהצלת נפש מתיר אף חלול שבת. חִלּוּל משמעותו לשים את השבת להצלת נפש אדם כיום חֹל. לא במקרה פותחת פרשת "ויקהל" במצוה המהוה את הדיבר הרביעי בעשרת הדברות: זכור או שמור את יום השבת לקדשו, לכן בפרשת ויקהל אומר משה לעם את מהות הַדִּבֵּר הרביעי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדֶשׁ שַׁבָּת שַׁבַּתּוֹן לה' כל העושה בו מלאכה יומת (לה/ב). ובהמשך נזכרת עוד מלאכה שהיא אחת משלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת: לֹא תְּבַעֲרוּ אֶשׁ בְּכֹל מושבותיכם ביום השבת (לה/ג). לבל יֹאַמר אדם כיון שהוא מקים מצוה חשובה ובונה משכן לה' מֻתָּר לו לעבוד בשבת או להבעיר אש, משה אומר לעם שעבודת המשכן לה' אינה דוחה את השבת.

בהקמת המשכן נמו שלושים ותשע אבות מלאכה האסורות בשבת וביניהן איסור הבערת אש שלא נזכרה בדבר הרביעי בעשרת הדברות. נשאלת השאלה מדוע כשדבר משה אל העם בבנית המשכן הוסיפה התורה איסור הבערת אש בשבת. ללמדך שיש אבחנה בין איסור עשית מלאכה במזיד בשבת שדינה מוות (בידי שמים כמובן) לבין איסור הבערת אש במזיד בשבת שדינה מלקות בלבד, ואם חלל בשגגה הוא מכפר את חטאו בהבאת קרבן. סמיכות איסור מלאכה בשאלת הבערת אש בשבת בפרשה העוסקת בהקמת המשכן. אמרו רבותינו ז"ל, כי למרות קדושת המשכן וחשיבותו אין לעשות מלאכה בהקמתו בשבת כאמור רק פיקוח נפש דוחה שבת, לרבות אש הדרושה להצלת נפש על יסוד: "פִקּוּחַ נֶפֶשׁ דוֹחֶה שַׁבָּת ומשהשבת נדחית הרי עושים בה כל מלאכה שמצילה את הנפש. לכן אם פורצת שרפה המסכנת חיי אדם, יוצאים לכבותה אף בשבת וזאת רק לשם פיקוח נפש אדם, ברם איסור עשית מלאכה בשבת עברה חמורה ביותר. "בעל הטורים" שנוהג למצוא ראיות מגימטריות וסימנים, מצא כי מנין "שלושים ותשע" המלאכות האסורות בשבת אשר עליהם דֻּבָּר, הן בספירת "שלושים ותשע" מלים החל מהמלה "ויקהל" עד המלה "ביום" בשלושת הפסוקים הראשונים של פרשת ויקהל, כאשר המלה "שבת" היא המלה הארבעים (ספרו ותוכחו). כמובן שיש עוד ראיות לכך בצורות שונות אחרות של פרשנות.

מנין תכנון המשכן על כל פרטי הפרטים שלו

התכנון והצורה של המשכן עולה מהפסוק "ואמלא אֹתוֹ (את בצלאל) רוח אלוהים חכמה" (לא/ג). מכאן משתמע כי הייתה בבצלאל חכמה כי הקב"ה לא נותן חכמה אלא למי שכבר יש לו חכמה. זה נאמר גם בלשון ארמית אשר ב"דניאל": יָהֵב חָכְמָתָא לְחַכִּימִין (שם ב/כא) שפה הערבית קרובה לארמית נאמר: וָהָבָּ אִל חִכְּמָה או אל עִלִם אִלָא (אִל עוּלָמָאאְ) אל עאלמין". ונשאלת השאלה: מדוע הקב"ה מאציל מחכמתו לחכמים דווקא? הלא מי שזקוק לחכמה ודעת הם דוקא אלה שאין להם די חכמה ודעת (הריקים). בעניין זה מְסֻפַּר: פעם שאלה מטרונה את רבי יוסי בן חלפתא: מדוע יהב חכמתא לחכמין ענה לה בשאלה: אם יש לך תכשיטים יקרים ובאו ליך שנים אחד עשיר ואחד עני לשאול (השאלה) ממך את התכשיטים בידי מי תעדיפי להפקידם? ענתה לו: בידי העשיר כי הוא בטח יחזירם, כי יש לו ממון משלו ואיננו זקוק, ואילו העני חסר כל, יש חשש שאם יאבדו לו לא יוכל להחזירם לי. זה המשל והנמשל לענייננו, החכם מעשיר את חכמתו והריק מרוקן את החכמה שנמסרה לו ומאבד אותה. מכאן מובן מדוע התכנסו כל חכמי הלב ואלה ששורה עליהם רוח השם איש איש לפי מלאכתו לעשות את מלאכת המשכן, אשר בעת ההיא במדבר היה זה צו השעה ומשמעותי ביותר. נטיב לעשות אם נְיַשֵּׂם זאת בימינו. התורה אז לא הבדילה בין אמן אחד לרעהו. לא הבדילה בין בצלאל שחסה (בצל-אל) לבין אורי בן חוּר (שהוא בנה של מרים) למטה יהודה גדול שבטי ישראל לבין אהליאב בן אחיסמך למטה דן שהוא אחד מבני השפחה בִלְהָה (בראשית ל/ה-ז) ללמדך שהקב"ה: ...לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם (איוב לד/יט). בצלאל מתכנן ברוח הקדש ואהליאב עושה מלאכת מחשבת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתֹולַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ (לח/כג). הכל לב אחד, בתרומתם למשכן. וכך ההענות לתרום הייתה גדולה ועצומה עד כי העוסקים במלאכת הַקֹּדֶשׁ אמרו למשה די כי מרבים העם להביא יותר מן הדרוש לביצוע מלאכת המשכן עד אשר: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וַיִּכָּלֵא העם מהביא (לו/ו). רוח ההתנדבות תמיד מכרעת בכל מעשה טוב שנעשה למען הכלל, ובמיוחד: ואיש מעושי המלאכה לא שלח ידו באשר נתרם למשכן. וכל אֻמָּן תרם חלקו בצורה המעוררת כבוד לעושים במלאכה למען הכלל שהושלמה בחדש הראשון - הוא ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים באחד לחדש שבועיים לפני פסח.

נקי כפים ובר לבב חיב להיות המושל בעם

רש"י הרחיב את הדיבור על כך ולצורך המחשה מביא דברי רכילות ולזות שפתיים כאילו נאמרו על משה אחרי גבו. זאת כדי לנמק מדוע מצא לנכון משה להתיצב בפני העם מרצונו כדי לתת דין וחשבון בפסוק בפתיחה של הפרשה: אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פֻּקַּד על-פי משה (לח/ כא) אשר הופקדו בידו. מכאן שהמלה "פקודי" פרושה "חשבון" ובארמית "מִנְיָנָא". כלומר למנות - לספור את המלאי, זאת למרות שלא כל ספק בנאמנות משה לקב"ה ולאשר צווהו לעשותו, והרי עליו אמר הכתוב: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב/ז). אלא מה, יען כי שמע ליצני הדור אחד אומר לחברו: ראה צווארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו שותה משלנו וכי מנין בא לו כל השומן הזה ועונה לו חברו ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף וככרי זהב שאין להם חקר ולא משקל ולא מנין, אתה רוצה שלא יהיה עשיר. כששמע משה כן אמר: חייכם, משנגמרת מלאכת המשכן, אני נותן לכם חשבון וכיון שנגמרה-אמר להם: אלה פקודי המשכן. זה תקף גם לימינו שקבלו ביטוי על-ידי משפטן אנגלי דגול שאמר: "לא די שיעשה צדק - אלא הצדק חייב גם להראות". מכאן הצורך בשקיפות צריך להיות לא רק בתחום חשוב גם בתחום מעשה מנהיגותי ובכך לסלק כל חשד באשם, אם המנהיג רואה באישום או בחשד נטולי בסיס, מוטב שיזדרז לסלק עננה מעל ראשו. זאת חיב המנהיג כלפי הרבון שבחר בו, כמשה שנבחר על-ידי רבון עולם להיות דוברו. לפיכך התיצב משה בפני העם ואמר: אלה פקודי משכן העדות... ונתן דין וחשבון לעם כדי להעמיד צדקתו לעיני כל, כאמור טוהר המדות לא רק צריך להיות לחם חוקו של המנהיג, אלא של גם של כל אדם.

אַשְרֵי הָעָם שֶׁמַּנְהִיגוֹ לוֹחֵם בַּעֲבוּרוֹ וּמְגוֹנֵן

וְהַמְּטִיב לְדַבֵּר וּמֵטִיב לַעֲשׂוֹת וְצֶדֶק מְכוֹנֵן

שֶׁעוֹמֵד כְּמֹשֶׁה בִּפְנֵי הָעָם וּפוֹתֵחַ סְגוֹר לִבּוֹ

וּמְקַיֵּם אֶת כֹּל אֲשֶׁר דִּבֵּר כִּלְשׁוֹנוֹ וְכִכְתָּבוֹ

וּמְסַלֵּק בְּתָמִים כֹּל רְבַב שֶׁדָּבַק בּוֹ

לֹא בִּכְדִי בָּחַר אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ

לְמַעַן יֵלֵךְ בְּמֵיׁשרִׁים וִיקַיֵּם דְּבַר ה' לְתֻמּוֹ

כִּי דְּבַר ה' יָצָא מִן הַמִשְׁכָּן הַיְשֶׁר אֶל הָעָם

אָז יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל כִּי אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בְּתוֹכָם

לְמַעַן יִשָּׁמְרוּ לְבַל יְזַלְזְלו בְּזֻלָּתָם

נִתֵּן כָּבוֹד לְעַמִּים אֲחֵרִים שֶׁאֶת עַמֶּנוּ יְכַבְּדוּ

וְנָשִׁיב מִלְחֲמָה שָׁעֲרָה אִם הֵם יָעֵזוּ וְיִתְקְפוּ

כִּי הֲרֵי יֶשׁ אוֹיֵב שֶׁחוֹצֶה עַמִּים וְלֹא מַבְחִין

וְזֶה מוֹפִיעַ מְעִדָּן לְעִדָּן מַכֶּה בְּכֹל הַמֵפֵר דִּין

מוּטָב אֵיפֹא זֹאת לָדַעַת גָּם לְהָבִין

הָבָה נַטֶּה אֹזן לְלֵב נְקַיֵּם צָו וְאֱמוּנָה נַשְׁכִּין

כִּי עוֹד יַעֲבוֹר זַעַם וְלַתְשׁוּעָה נִפְעַל וְנַאֲמִין

כּי בְּיָדֵינוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֶה גָּם בַּתּוֹרָה כָּתוּב

וְנִשְׁמַרְתֶּם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוּב וָשׁוּב

וְאִם לֹא נִנְהַג כּךָ זֶה שׁוֹב יָשׁוּב