שמחת עניים אצל נתן אלתרמן

שמחת עניים הוא שמו של קובץ השירים השני מאת המשורר העברי נתן אלתרמן, אשר ראה אור בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1941, ונחשב לאחת מפסגות יצירתו של אלתרמן. מחזור השירים כתוב בלשון כמו תנ"כית ומכיל שבעה פרקים ובהם כמה עשרות שירים שבהם פונה המספר אל אהובתו.

שיר הפתיחה חשוב להבנת הקובץ כולו. ובו העלה המשורר את תמצית רעיונותיו של הקובץ כולו. הצירוף המילולי בשיר הפתיחה שמחת עניים מעלה אינטרפרטציות רבות. מדוע בחר המשורר בשם זה? צירוף זה צורם בתחילה את אזנינו, שכן הוא יוצר ניגודיות לא פשוטה להבנה. הרגש האנושי המוכר לבני אנוש הוא שמחה. אך בצירופו לעניים הוא בא להפתיע ולעורר. לומר דבר והיפוכו. המילה עניים, מתקשרת עם דלות, מצוקה, סבל, מרירות, עליבות [ראה ראיתי את עני עמי במצרים. שמות ג' 5]. השמחה, המתקשרת עם חוויה של יופי, זוהר, עליצות, אושר, אהבה, חגיגיות, אצל אלתרמן היא מעוררת בעיה, לא רק סמנטית, כי אם תודעתית ותוכנית.

מתוך עיון בשיר הפתיחה, נמצא כי השמחה מואנשת בשיר. יש לה ישות עצמאית וחיים משל עצמה. היא דופקת בדלת, היא נושאת את כינוריה, היא מדברת אל האיש המחכה לה. היא בעלת רצון משונה, רצונה לרדת אל הבור ביחד עם האיש. השמחה מסמלת כאן את האישה האהובה, שמצד אחד שמחים בה, אבל מצד אחר הופכת להיות מלאך מוות, המבשר לאיש את מותו.

בשיר הפתיחה מופיע המוות בדמות אישה. ואילו בקובץ כולו מופיע המת-החי בדמות גבר. חוזרת השניות בדמות המוות. פעם הוא אישה ופעם הוא גבר. שניות העוברת לאורך היצירה כולה. דיכוטומיה המעצימה את הדרמה בשירה.

האיש העני החשוב כמת, מחכה לשמחה, בלילה הוא ישן על מצע קש ומחכה לה. אך גם בחלום יש שניות. הוא חולם עליה כנקמה. ככאבי הגוף. אך גם מתארה ככבשה צחה. נשמעת כאן נימה של רוך ואהבה. אולי מסמל כאן העני את גורל האדם. גורל המסכן, הנוקם את עלבון חייו. מוזכרת כאן כבשת הרש, הגורמת לנו אסוציאציה בהקשר מעשה דויד בבת שבע, ולכך מתלווים גם קונוטציות מיניות בהקשר זה. בל נשכח שאהבת דויד לבת שבע הביאה את מות הילד שנולד להם. כלומר המוות נוכח בכל מעשה אהבה בין איש לאישה. הארוס והתנטוס מקושרים זה לזה.

"מה טוב ומה נעים,

כי באתני שמחת-עניים", [עמ' 149].

לבוא אל בשתי צורות: ארוטית, מינית, ומוות ["ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", בראשית טו 15].

השמחה היא ערך רוחני ונצחי, כמו אהבה. ולכן היא חייבת להישאר בעולם ולהיות חד עולם לשמחת עניים. לכן תשובתה למת החי, "בור ארד עמך" מפתיעה. אהבה בלתי ממומשת. בתודעת האדם היא קיימת, אך בחיים הפיזיים, הריאליים, ניתן אך ורק לערוג אליה. יש קשר גומלין בין: עוני, אהבה, ומוות.

קשר זה מונחך בשיר הפתיחה ובקובץ כולו. שתי הדמויות המרכזיות שבקובץ, אוהבות זו את זו. האיש, העני המת, והאישה הפטאלית, שיש בה מן השמחה ומן המוות. האחד בא מעולם החיים, והאחר בא מעולם המוות. יחד עם זה יש ביניהם קשר הדוק ונצחי. הארוס, שסופו למצוא את מנוחתו במוות.

האהבה מאז ומעולם צל ואור, שמחה ויגון, מקנה טעם לחיים החל משיר השירים ועד ימנו. כנו-כן, קיים בקובץ הגאוני שלפנינו, המימד האי ריאלי. האהבה, אינה ניתנת להגשמה. היא נקנית במחיר המוות. ועם זאת היא קמה לתחייה שוב ושוב עם המוות.

"בשמחת-עניים", את השקפותיו על החיים. על קיום ועל אובדן, על ממשות ועל סמליות, ריאליזם ואי-ריאליזם. לשם כך הוא בחר בסמל המרכזי, המת-החי, סמל זה מבטא גם את שירת האהבה של אלתרמן, את היחסים בין אדם לחברו, וגם לסביבתו.

השירים רווים אלגיה אישית של האדם ההולכת לקראת קצו. השירים רוויים ניגודיות, תכנים סקראליים, ותכנים תנכיים. יש מובאות רבות מספרות החוכמה, הקשורות לידיעת אדם רב-ניסיון. אדם חי המכיר היטב את סופיות החיים.