באחד מעיתוני הערב הנפוצים, נתקלתי ערב יום הזיכרון בדבריהם של מספר כותבים, חלקם עיתונאים מקצועיים ואחרים מוכרים פחות. המאפיין את הדברים שבחרתי להתייחס אליהם, הוא שהם מייצגים דילמות שאנו מרבים לעסוק בהן; מעמד יום זה, מצדיק גישה לא שגרתית אפילו לנושאי מחלוקת ללא מס-שפתיים שאנו משלמים ל"קדושת היום", צוואות הנופלים ולקחי העבר. הדברים הכתובים הללו, ההתייחסות לערכי-היסוד, היא ברמה של דברי חולין, כאילו יום הזיכרון הוא "עוד" הזדמנות לומר דברי חולין ולא אירוע לאומי בעל ערך יוצא דופן ומחייב. הדברים בעיקרם נכתבו עוד לפני יום הזיכרון, אולם בדיעבד הם אקטואליים גם אחריו ולכל התקופה עד להשתחררות מלאה למעשה מאיימי המגיפה
בחרתי שלוש סוגיות: סגירת בתי הקברות ואתרי הזיכרון ביום זה, מפאת החשש שהתכנסות המונים תסכן את המאמץ הלאומי להשיג שליטה יציבה על מגיפת הקורונה.
1 מכתב לחבר שנפל במלחמת יום הכיפורים - השלכות לזמן הזה. צוואת הנופלים. כל נושא מנושאים אלה רחב ועמוק ומצדיק יותר ממאמר אחד, אולם לא במסגרת זו.
סגירת בתי הקברות ואתרי הזיכרון ביום הזיכרון2
עניין בתי הקברות הוא נושא רגיש מבחינה אמוציונלית ומעשית. לפיכך, הדיון בו מקבל אופי של דיון עקרוני וכולל. שתי העמדות העיקריות והמנוגדות בסוגיה הראשונה הן: בעד סגר - טובת הציבור ומשמעות הנזק הבריאותי והכלכלי האפשרי במקרה של אובדן השליטה על המגיפה, מצדיקים את ההחלטה לסגור את אתרי הזיכרון ולהגביל תנועת המונים ביום זה, וכך גם ביום העצמאות ובאירועים אחרים שיבואו, עד לייצוב בר-סך של המצב הבריאותי. נגד סגר - קדושת האירוע והחשיבות האמוציונלית של קברי הנופלים עבור משפחותיהם מצדיקים מתן גישה לקברים כבעבר; אפשר לסמוך על המשפחות וארגוני הזיכרון לנופלים, שיידעו לשמור על תקנות הבטיחות ואין צורך לפגוע בקדושת היום ע"י הוראות מגבילות.
בדומה לכל נושא שיש בו משום פגיעה כביכול, או ניתן ליחס כוונה של פגיעה או רשלנות בקבה"ח לגורמים המחליטים, היו גם בסוגיה זו קולות צורמים לכאן ולכאן עד כדי איומים לא להישמע להוראות המשטרה והצבא, להפר צווים ולחתור למגע הדוק עם אתרי הזיכרון גם במחיר הפעלת כוח. התגובה "החילונית" שיסודה בזכויות היחיד וקרובי הנופלים, השיקו בוויכוח זה לטיעונים "הדתיים" ששמענו כאשר הוטלו הגבלות תנועה וגישה על אזרחים שומרי מצוות, ביחס להתכנסות בבתי כנסת ובתי מדרש, במקומות תפילה המוניים, במקומות קדושים היסטוריים דוגמת הכותל המערבי וקברות צדיקים. דומני שהטיעונים הנובעים מניסיונות להשוות זכויות של "חילונים" לאלה של "חרדים", הם טיעונים שגויים. אין כאן כלל שאלה של שוויון זכויות. עקרון זה כה יסודי בהוויה היהודית והישראלית, שהוא משתמר א-פריורי במערכת השיקולים של השלטונות. אולם, בשתי התופעות גם יחד, עמדנו שוב בפני הנרגנות היהודית הבלתי מרוסנת לפעמים, לפיה אפשר לקיים מדינה רציונלית, כשלכל אזרח שמורה זכות וטו על החלטות הרשות המבצעת. כל מי ששכל בראשו וראה בארץ ובחו"ל את השלכותיהן של שגיאות ממלכתיות בניהול המלחמה במגיפת הקורונה, מבין שאנרכיה אזרחית היא מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
ככל שמדינת ישראל מתמסדת וגדלה במספר אזרחיה ותושביה בכלל, הצורך בניהול ממלכתי יעיל וממושמע של הסדר הציבורי הוא כורח. אין פרוש הדבר שניהול יעיל הוא בהכרח ניהול קשוח; ההפך הוא הנכון. מדובר דווקא בניהול אחראי, שיטתי, מתחשב, מאורגן אף תקיף,
שכללי המשחק בו ברורים ועקביים וכמוהם גם כללי האכיפה. על-רקע הצפי: שפרשת הקורונה איננה אירוע חולף וצפוי לה המשך בחורף הקרוב, שאיש אינו יודע לצפותו ברמת סמך גבוהה; על-רקע ההבטחות של מומחים לגאולוגיה ורעשי אדמה, שרעש אדמה גדול בישראל הוא רק שאלה של זמן ועל-רקע האפשרות שישראל תמצא עצמה בעתיד הלוא רחוק במלחמה אזורית
3 שבה העורף האזרחי יהיה שדה-קרב עיקרי - השיעור והלקח שאנו לומדים עתה "בתנאי מעבדה נוחים יחסית", הוא קריטי בחשיבותו לחסינות העורף האזרחי.
משמעת, ציות, עזרה הדדית, ושליטה עצמית הם מרכיבים קריטיים בהבטחת כושר העמידה האזרחי במשבר. נקודה חשובה לא פחות היא תפקוד מערכי השלטון והנהגת המדינה. משבר הקורונה מציג נקודות עוצמה אבל בצידן גם נקודות חולשה, במיוחד בשאלת אמון הציבור ב
ממשלה ובשירות הציבורי כולו. אסור שחזרה ל"חיים נורמליים" תימדד רק בפרמטרים של העבר - במקרה הנוכחי: חופש הגישה למקומות קדושים או להשתתפות בטקסים ואירועים להם התרגלנו. דווקא שאלת האמון ושאלת היכולת לציית בתנאי פתיחה לא אידאליים, הן השאלות הקריטיות. מובן שיש להוסיף גם את חובת הממשלה לא רק לשרת את הציבור כראוי בעיצומו של המשבר, אלא גם להחזיר את המשק לשפיות ללא נזק תוצאתי חמור, ובעיקר להפיק לקחים יסודיים לעתיד. לא בכל אירוע יימצא צה"ל בעמדה שביכולתו להגיש כמעט כל סיוע נדרש לעורף האזרחי. מבחינה זו אנו עדיין במשבר דה-לוקס.
מכתב לחבר שנפל במלחמת יום הכיפורים
4 בסוגיית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יש מי שבכל זאת מסרב להחמיץ כל הזדמנות הנקרית על-ידו לחבר בין מה שראוי לחברו ביום כזה, לדיון בשאלת סדרי האזכרה והגישה לבתי העלמין למה שאינו ראוי לכך כלל ועיקר. כזה הוא, למשל, הניסיון להשוות את מידת המוכנות של ישראל למאבק במגיפת הקורונה (הפתעה אפידמיולוגית) ואופן הטיפול בה כשפרצה, לבין השאננות והביטחון העצמי המופרז של המנהיגות הלאומית והצבאית ערב מלחמת יום הכיפורים. כיצד אתה למד שעורכי השוואות ממין זה אינם ישרים ואינם הגונים? בכך שהם מטשטשים בדבריהם, במכוון, את הגבולות המובהקים בין ממשלת ה"עבודה" דאז, לבין ממשלת "
הליכוד" דהיום; כאילו מדובר ברציפות האירועים, וכמעט באותם אישים ונסיבות. גם את סיפור הכשל הקונספטואלי לא שוכחים "הקטגורים" המקצועיים להזכיר, חרף העובדה שאז היו הדברים מונחים נגד עיני המנהיגות, מעבר לגבול, תקופה ארוכה מאוד. במקרה הקורונה שונות הנסיבות בתכלית, וישראל הטיבה להגיב להופעת האיום, גם כשלא הייתה מוכנה לו מראש בכל עניין ונושא.
הדובר, "המעדכן" כביכול את החבר שנפל אז, אינו מהסס, חרף קדושת המעמד, לשקר לנופל ולספר לו על ממשלה חדשה, שקמה רק כביכול כממשלת חרום לאומית לשם מאבק במגיפה, ובחצי פה ללא הנמקה הוא מודה שממשלה זו אינה לרוחו משום ש"...ויתרה על הדחת נתניהו". לפיכך, באותה נשימה, מגנה הוא גם את הסיוע שהיא אמורה להגיש לשיקום בעיות המשק, הכלכלה, והביטחון. בד-בבד, מתוך יושר אינטלקטואלי מפוקפק, הוא מידיעת החבר שנפל את העובדה המכרעת שלא היה בכוחו הפוליטי של הגוש בו הוא תומך להדיח את נתניהו, בגלל התנגדות הציבור. לשם כך היה על מפלגת כחול-לבן להקים ממשלה בסיוע ותלות במפלגה הערבית המאוחדת והאנטי-ציונית; עניין שהתחייבה לציבור להימנע ממנו בכל מחיר.
כלומר: אפילו הדיווח לחבר שנפל אינו נקי מלזות שפתיים ו"תיקון העובדות".
מסתבר שגם מעמד האזכרה לנופלים במערכות ישראל, הוא הזדמנות עבור חלק מהפוקדים את קבריהם לספר לעצמם ולאחרים סיפורי בדים. אלה נגועים בשנאותיהם הסקטוריאליות המפלגוֹת, עד שאינם מסוגלים לעשות סדר בנפשם השסועה. לכאלה מוטב שיעסקו ביום הזיכרון,
בתום לב, בסיפורי האמת על האירועים שבגינם לחמו ונפלו אלה שאת קבריהם הם פוקדים ביום זה. רק כך הם מכבדים את זכרם באמת ובתמים, ולא הופכים את יום הזיכרון לקרדום פוליטי לחפור בו. נחמה פורתא שאבתי ממיעוט יחסי של מאמרים מסוג זה בעיתוני הימים האחרונים.
על צוואת הנופלים
5 ברשימה השלישית שבחרתי על-מנת להתייחס למסר העולה ממנה, המוטו הוא: "אם הותירו לנו בנינו הנופלים צוואה, זהו הצורך ההכרחי, הקיומי, המיידי, באחדות פנימית". הפעם אני מסכים. "ואהבת לרעך כמוך", הוא הצו היהודי העליון להגדרת רמת הסולידריות לה נדרש העם; כלקח מעברו ותנאי לעתידו.
דווקא באופיו המיוחד של יום הזיכרון תש"ף ויום העצמאות ש"ז, בהם אנו נאלצים לחרוג מהמסגרות המקובלות למועדים אלה ב-72 שנות עצמאות, הווה אומר של התכנסויות מרובות משתתפים ושל יציאה לטבע ולאתרי הנצחה ברוב-עם, ולהסתפק בד' אמות של עצמנו ומשפחתנו הגרעינית, יש בכך כדי ללמדנו בינה. רק מי שמרגיש דווקא בשל כך, שהוא חלק מהעם הזה מרצון ולא מכורח, משום שכך דורשות הנסיבות לטובת הכלל - רק הוא באמת שייך.
הייתי ספקן לגבי איפוק הציבור ועמידתו במבחן "הגזירות" שהושתו עליו בשם מטרה קולקטיבית. אולם מוכנותו להקריב הרגלים, "סדרי בראשית" וסיפוקים עצמיים, נוחיות וגחמות למען טובת הכלל, שימחה אותי כשהתבדיתי. את היסודות הטובים והחיוביים הללו נחוץ לחשוף, לטפח ולהעצים באמצעות מהלך קולקטיבי משלים הכולל מנהיגות חזקה ונחרצת, יעדים ברורים, אך בראש וראשונה חינוך ודרך ארץ.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
