דרוש: רמטכ"ל אזרחי

תמונה שתיחרת בזיכרוני במיוחד מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - דו-שיח שניהל הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי עם קצין צעיר, סגן עומר גרשטיין. כשהשניים ישובים על סלעים, אי-שם בגבול לבנון, סיפר הרמטכ"ל לפקודו הצעיר, על אביו, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנפל ב-1999 בפיצוץ מטען צד בעת שעשה דרכו למטולה.

"הנה שם זה קרה", הצביע הרמטכ"ל באצבעו לעבר נקודה רחוקה בתוך השטח הלבנוני. גם שאר נוסעי המכונית נהרגו: הנהג עימד אבו-ריש, הקשר עמר אל-קבץ וכתב קול ישראל אילן רועה.

יום יפה היה זה בצפון, יום אביבי, האוויר צלול. אבל השקט והיופי הזה מתעתעים, הן בגלל מגיפת הקורונה והן בשל האויב, הממוקם לא הרחק משם, וממשיך להכין עצמו לתוקפנות הבאה. הקצין הצעיר, שבלע בשקיקה את הזיכרונות על אביו שלא הכיר, חברו לנשק של הרמטכ"ל דהיום, והנה הוא, הבן היחיד, ממשיך בדרכו כסגן צעיר ב"גולני". שיחתו של רב-אלוף כוכבי קלחה בשקט, ברגישות, בגעגוע למי שהיה ראש יחידת הקישור ללבנון, הארז שנפל בלבנון.

יום הזיכרון וחג העצמאות שלאחריו, לא במהרה יישכחו. ימים של טקסים נעדרי קהל, בתי עלמין צבאיים כמעט ריקים, פארקים ללא נופשים, ים ללא מתרחצים, כבישים ריקים... הדמות שאקח עמי מיומיים אלה היא הרמטכ"ל שלנו. לפתע באביב נתגלה ככוכב, לאחר שנה "שקטה" בתפקיד הרם, שבה לא היה חשוף יותר מדי לתקשורת. בהופעותיו הפומביות המתוקתקות כבש לבבות: בכתבה על המיפגש עם הסגן הצעיר, בראיון אצל רותם אבואב המשעשעת בקריה בתל אביב, ובעיקר בנאומו למשפחות השכולות בטקס פתיחת יום הזיכרון ברחבת הכותל המערבי.

אתגרים ביטחוניים

הנה מקצת מדבריו: "תקופת משבר כמו תקופת מלחמה, דוחקת את הטפל והשולי, ומבליטה את החשוב, את הערכי, ואת קדושת החיים... צה"ל רתום בכל כוחו למלחמה בהתפשטות המגיפה, ועושה כל שניתן, כדי לסייע למדינת ישראל. זהו אתגר לאומי, וצה"ל נרתם לכל דבר שהוא לאומי ורלוונטי... כל יחידות צה"ל דוחפות ויוזמות, מאמצות קשישים ובתי אבות, וכשהדלת נפתחת ואישה בת 80 פוגשת חייל בן 20 עם חבילת מזון, צבא העם מקבל משמעות נוספת. נמשיך לעמוד על המשמר בכל הזירות, נעשה כל שביכולתנו על-מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל, נסייע ככל שצריך בחזית הבריאות... אנו גאים ללבוש את מדי צה"ל, ולבצע בשמו משימות צבאיות ולאומיות כאחד".

היה זה נאום שנסך גאווה לאומית ותחושת ביטחון, שיש על מי לסמוך. נאום שצריך להילמד בבתי הספר ובכל יחידות הצבא, נאום שאינו משדר שאננות, שהרי מי כמו הרמטכ"ל יודע, שמגיפת הקורונה תלך ותצטמצם, ואילו האיומים מעבר לגבולות רק ממתינים לשעת התפרצותם. ואכן, גם בעת שחיילי צה"ל גדשו את רחובות בני-ברק, וחבילות מזון בידם, חבריהם ממשיכים בשיגרת הפעילות בסוריה, בכוננות מול עזה ובסיכול טרור ביו"ש.

אין לכחד שנאומים מצוחצחים אינם יכולים להעלים את הדאגות הגוברות, שהרמטכ"ל בוודאי שותף להן, את חשרת העננים המתקשרת בשמי במדינה, הן לנוכח אתגרים ביטחוניים המחכים מעבר לפינה, או מעבר לגבול, והן אל מול בעיות בצה"ל פנימה, שמצריכות את תיקונן המהיר. אני בטוח שהרמטכ"ל קשוב לדברי הביקורת, גם מוקצנים, כמו אלה שעולים שוב ושוב מכיוונו של האלוף (מיל') יצחק בריק.

הלה ממשיך במסע הקיטרוג החריף שלו על מה שהוא מכנה, אולי בהפרזה, "אי המוכנות למלחמה" של צה"ל. וההסבר שלו: "אובדן רוח הלחימה, ביטול ערך הניצחון ושחיקת נכונות ההקרבה העצמית". יום הזיכרון וחג העצמאות, הנאומים-ללא-קהל וחגיגות-המרפסות - מאחורינו, הבעיות הביטחוניות - לפנינו, ובכללן בעיות מורליות בתוך צה"ל, כפי שמצביע עליהן האלוף בריק, וקיצוץ אפשרי בתקציבו לנוכח משבר הנגיף. הצבא, בפיקודו של רב-אלוף כוכבי, בוודאי בודק את עצמו, ונערך לאתגרים שבדרך.

אבל בפני המדינה בשעה זו ניצבת בעיה דחופה יותר. הקורונה היא סכנה בריאותית, הטרור הוא איום ביטחוני, אבל הפגנות אלימות של אלפי עצמאים, שעלולות לפרוץ ברחבי הארץ - סכנתן חמורה במיוחד. כדי להתמודד עם המצוקות הכלכליות המחמירות, המדינה זקוקה בדחיפות ל"כוכבי" אזרחי, מעין רמטכ"ל כלכלי, שיוביל מיתווה ברור להחזרת המשק לתלם ומאות אלפי המובטלים לתעסוקה. הדבר האחרון שנרצה לראות זה אנשי משטרה ומג"ב מנסים לבלום בכוחנות מובטלים, מתוסכלים ומאוכזבים חוסמים רחובות, מבעירים צמיגים, יוצרים כאוס. התחושה היא שהממשלה אינה חשה את חומרת המחאה הגואה, אינה ממהרת להקדים תרופה (הקלות, מענקים, הלוואות) לפיצוץ החברתי המתקרב. כבר יש סיסמה לזועקים: "אנחנו לא מפחדים" - ואני מפחד.