דיון בפרשות "בהר" ו"בחוקותי" וההתבוננות בהתייחסות לפרשות מצד גדולי הלכה במהלך ההיסטוריה מעניקים לנו מעמדים מאוד מרגשים. הם בוודאי לא התכוונו למעמד ה"מרגש" של הרכבת "הגואליציה" לה אנחנו עדים בימים אלו. הם לא התייחסו למעמדי הכוחנות הבוטה ולא לכיפופי הידיים תוך השתלחויות בוטות וגסות רוח בדרך להקמת "הגואליציה", שבינן ובין הרוח הנקייה הנושבת בפרשות אלו אין מאומה.
עבורי המקרא הוא נכס, הוא מורשת תרבותית של עם, הוא אינו מסתכם רק בקובץ של מצוות דתיות. אני מקבל בברכה את המבקשים להתאים את ההלכה לחיים ולא לאבנים, לא רק לאותיות, שלא יתאפשר לתת בהן חיים.
העובדה, שאינני מעגן את חיי בתפיסה שיש מעלי משגיח על ברואיו, אינה מונעת ממני להיות קשור בעבותות ליצירה המקראית, המשלבת הגות עמוקה עם שירה נשגבה. יצירה המעניקה לחברה בכללותה מארג של חוק, מסורת, מיתוס, אגדה וסיפור, שנפרסים על פני מאות שנים של יצירה עד לחתימתה בסוף ימי הבית השני.
אני מגיע אל פרשות השבוע "בהר" ו"בחוקותי" במבט חופשי וביקורתי, כמי שאימץ לו כבר את התפיסה, שאין הצדקה לפסילת אדם לכהן בקודש, אם יש לו תבלול בעין או שבר בידו. אני מתרגש מהרגישות ההומאנית והאנושית שיש בפרשת "בהר" ו"בחוקותי".
אהבה רבה
אני מתרגש ממחוקק המשתמש בפרשה שלנו במילה היחידאית בתנ"ך במילה "יָמוּךְ". המחוקק יכול היה להשתמש במילים שכיחות: אֶבְיוֹן, עֲנִי, רַשׁ, דַּל, אבל הוא בחר במילה היחידאית "מָךְ", המורה לא רק על מצב כלכלי קשה מנשוא, אלא על אדם הנתון גם למצוקה נפשיות, על אדם שהתדרדר לשפל המדרגה, לדרגה הנמוכה ביותר - על היותו חסר כל. לעברו של אותו אדם מורה הפרשה שלנו "וְכִי יָמוּך אָחִיךָ עִמְךָ וְנִמְכַּר-לְךָ לֹא תַּעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עֶבֶד". נדרש להתייחס אל הַמָּך לא כאל עֶבֶד, אלא לשמור על זכויותיו הסוציאלית כתושב וכשכיר ואף נפרסת מערכת של חוקים, שנועדה לתת לו אלטרנטיבה כדי לשקם את חייו - "כְּשָׁכִיר וּכְתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמְּךָ עַד-שְׁנַת יוֹבֵל יַעֲבֹד עִמְּךָ" (ויקרא כ"ה 40-39).
אני נמנה עם אוהבי הספר, שנמנעים להצדיק קיום צו שאין בו הצדקה. המקרא ממלא את כל הווייתי בטוב הרב שיש בו. טוב שיוצק בתוכי תכני חיים וזוכה לאהבה רבה. ולכן אינני זקוק להתניות או לאיום במחלה קשה, בַּהָלָה לצד שַׁחֶפֶת וְקַדַּחַת, וחיים בישימון וברעב עד השפל של אכילת בשר בנים, אם המצווה לא תקוים. אינני מקבל התניה - היצמד לצווים, ואם לא, מצפה מציאות, בה "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׁר בְּנֵיכֶם וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כ"ו 28).
אני ניגש אל הערכים והתכנים בפרשת השבוע כאל נכס רוחני, הרואה לפָנַי יצירה, שנתחברה במשך מאות שנים תוך תמורות רבות. התמורות לעתים נובעות מאילוץ חיצוני כפוי. הפרשה שלנו פותחת בענייני שמיטה. מסכת סנהדרין חוללה תמורה תוך התמודדות עם מציאות חיים אכזרית תחת שלטון רומי.
הדיון הקשה במסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי ביקש לתת מענה וסעד לאזרח הנתון במצוקה קיומית, לכן הורה על ביטול הוראת שמיטת קרקעות תחת שלטון רומי הקלגסית, שלטון שלא ויתר על מיסים בשנת השמיטה.
לתת חיים לכתובין
מנסחי מסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי היו מודעים לקיומה של ברכה, המבטיחה שפע בשנה של טרם שמיטה, שתספיק לקיום של החברה בשנה, שהחקלאי אינו יכול להתפרנס, שנת שמיטה.
מסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי לא השאירה את הקיום הכלכלי לחסדי הברכה השמימית, אלא ארגה לו יריעה רציונאלית. כך יעשו למעלה מאלפים שנה יותר מאוחר הרבנים שעמדו מאחורי היתר המכירה, המאפשר לחקלאי הארץ לעבד את שדותיהם בשנת השמיטה.
תעוזת מתקנים הפכה לפנינים את פרשת בהר סיני וחברתה בחוקותי, שתי הפרשות הנועלות את ספר ויקרא. הספר - שגולת הכותרת שלו היא היותו קדוש, ומהווה תורת כוהנים לכוהנים - הצליח לשזור ערכי קדושה בחיי חולין יומיומיים של התמודדות קיומית בעבודת השדה הקשה.
חסרה לנו כיום התעוזה של קשובים לחיים, המוכנים לתת חיים לכתובים. מה שנותר לנו זו ה"גועליציה" הכוחנית והבוטה בדרך להרכבת הקואליציה. הימים של "גועליציה" לא הותירו מרחב חיים נקי לתמורות, שחוללו ענקי רוח בעולם התלמודי לפרשת השבוע.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
