להיות מתמחה במחלקה אונקולוגית

בהמשך למחאת המתמחים היום.
מבקש שתדמיינו את הסיטואציה הבאה:
השעה 03:30.
הבוקר קמתם ב-6 בבוקר לארגן את הילדים ואת עצמכם ונסעתם לבי"ח.
משעה 08:00 ועד 16:00 עבדתם במחלקה. טיפלתם ב-15 מאושפזים,
קיבלתם החלטות בעלות משקל משמעותי. עשיתם שיחת סוף חיים לשני חולים ונשברתם מבפנים מול המשפחה.
מה שלא עשיתם זה לשתות.
ומה שלא עשיתם זה להשתין.
לאכול זה משהו בכלל שאתם חושבים שעשיתם יום קודם אולי.
ואז ב-16:00 מתחילה התורנות.
אתם אחראים על כ-35 מטופלים. רק אתם. לבד.
קיבלתם 12 חולים חדשים, רשמתם טיפול כימי לעשרה חולים והשתדלתם בכל ניורון פנוי שלא לעשות אף טעות. ואז בדקתם שוב.
ב-20:00 הצלחתם לגנוב שתי פרוסות לחם עם טונה, מהאחיות. אולי אפילו הצלחתם למצוא זמן לשירותים.
בינתיים האחות ההיא קראה לכם לחולה הצעיר עם הטיפול הכימי שממש לא נושם טוב. ולחולה השני ששוב עם צמרמורת וחום. אולי הוא צריך לעבור לטיפול נמרץ?
ב-22:00 המשפחה של החולה הצעיר בחדר 12 רוצה לדבר
אבל אתה לא מוצא זמן לדבר עם עצמך.
וכך נמשך. ונמשך.
ב02:30 אתה מצליח לשים את הראש על הכרית בחדר תורן.
ב03:30 נכנס לחלום הצלצול השנוא של טלפון תורן. ולך זה נשמע כמו רכבת שדוהרת מולך.
אתה עונה בבהלה והאחות אומרת שהמטופל בחדר 14 נראה לה ממש ממש רע ושאגיע מהר.
באוטומט אתה נועל נעליים
שם את הסטטוסקופ עליך ורץ.
מתפלל שהוא נושם.
03:33 אתה כבר מול המטופל.
הראייה עדיין קצת מטושטשת.
"מה קורה איתו דוקטור??? הוא לא נושם?? דוקטור!!" המשפחה במצוקה עצומה.
והוא נושם, בקושי.
והדופק הולך ויורד.
ורמת החמצן בדם נופלת לחצי מהנורמה.
ואתה מבין שעוד רגע הוא הולך.
ותוך דקה הוא מגלגל עיניים ומפסיק לנשום. ואין דופק.
אתה מתחיל החייאה עם האחיות, השינה כבר נדמה שהייתה לפני שבוע. כולך באירוע.
וההחייאה לא מצליחה. המטופל נפטר.
ואתה נשבר עוד קצת מבפנים והולך לדבר עם המשפחה. ואתה מבקש מהאחות להודיע לשאר בני המשפחה ומדבר וכואב גם איתם.
ב05:00 שוב ישן
וב-06:15 מעירים אותך שוב כי המטופל הסופני מחדר 20 נפטר. בשקט ללא כאבים ואתה מגיע לדבר עם המשפחה אותה ליוות כבר כמה שבועות.
ואתה כותב מכתב פטירה. כמו רבים שכתבת לפניו.
ב08:00 תעביר את המחלקה לרופאים שיגיעו למשמרת הבוקר, ותפרוק קצת.
ואז ב10:00 תזכה ללכת הביתה.
תנוח קצת, תאכל משהו.
ב-14:00 מגיעים הילדים מבי"ס ואתה כל כולך איתם ושם את כל הקושי הפיזי, והנפשי באיזו מגירה.
עד התורנות הבאה.
סוף.
זה היה תיאור אמיתי של אחת התורנויות שלי כמתמחה באונקולוגיה לפני כמה שנים.
תנאי העבודה של המתמחים חייבים להשתפר. הקושי אמיתי. בחלק מההתמחויות הקושי הפיזי מאוד משמעותי
ובחלקן הקושי יותר נפשי.
לעבוד 26 שעות רצוף זה לא מלמד.
לא חכם.
לא טוב לחולים.
וזה בעיקר בעיקר לא אנושי.
דרושה הפרדה בין העבודה בבוקר לביצוע התורנויות כך שמתמחה יגיע לתורנות רענן ומוכן למשמרת שלפניו.