אחיזת עיניים: דרך פסולה לשיח דמוקרטי

במאמר: "זה לא נגמר", כותב ברוך בינה, במענה לשאלה הרטורית: מה יקרה אם בג"ץ או בית הדין (באמירה כללית יותר) לא יפסוק לפי דרכנו, ועונה: "אין זה מדרכנו, התומכים בדמוקרטיה ובשלטון החוק לאיים כי אם לא יפסוק בית הדין לפי דרכנו, לא ישלים הציבור עם זאת. נכוף ראשנו מול פסיקת בג"ץ, אולי נפנה את מבטנו לארצות שמעבר לים, ללמוד מניסיונן. זו תחילתה של דרך הרמייה וההטעיה בה נוקט המאמר כולו. שהרי אם הרכנת ראשך לפני פסיקת בג"ץ, לשם מה תפנה למדינות אחרות?! ואם הפניה מכוונת ללמוד מאחרים באילו נימוקים זרים ניתן בכל זאת לערער על הפסיקה? אולי תחת מעטה של הליכה בדרכי חכמים זרים? מה פירוש: "...נכוף ראשנו בפני פסיקת בג"ץ...?"

עתה בוחר בינה כמודל לדיון שתי מדינות: הונגריה של אורבן וארה"ב של טראמפ. הונגריה, כנראה מפני שלדעתו היא ידועה כמדינה בעלת עבר לא-דמוקרטי (או דמוקרטי מפוקפק) והיא כזו גם כיום - האם זהו כבר רמז לבאות? לדעתי, כן. ארה"ב, מפני "שהיא חוקה שיש לה מדינה..." עם נשיא שאין לו דרך-ארץ, לדעתו. עד מהרה מסתבר שלא במקרה בחר בינה בצרוף זה, אעל-פי ששתי הדוגמאות רחוקות כמעט מכל בחינה שהיא מישראל, ומאופיים ותרבותם של היהודים והישראלים כאחד.

מכאן הוא לוקח אותנו שלב אחד גבוה יותר באוטוריטריות שהוא משית עלינו וגורס: "פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, (אילן גבוה...) התריע מהידרדרות הדמוקרטיה האמריקנית לאוטוקרטיה בחסות הקורונה". קרוגמן אולי אמר זאת, אבל כמה אמריקנים קיבלו את דבריו כתורה מסיני?! - סתם בינה ולא פירש. מכאן הוא ממשיך ומדבר על "הציבור"; אך כפי שנהוג במאמרים פולמוסניים שאינם מחפשים אמת אלא הטחת דברים סתומים, שיקשה להתמודד מולם לוגית, אין הוא מגדיר מי נמנה על "הציבור". שהרי כבר במשפט הבא הוא מסביר היכן טמונה כביכול הסכנה לדעתו - היא טמונה באפשרות שהחוקה ה"נפלאה" של ארה"ב, תאפשר לטראמפ, באמצעות "שלטון הרוב" של האלקטורים שבחרו בו לפי החוקה, לממש בה "תרגולי חקיקה" שינטרלו את החוקה, כפי שעשה אורבן בהונגריה; הנה הקשר בין שתי המדינות. כלומר: החוקה של הונגריה אינה טובה אבל גם החוקה "הנפלאה" של ארה"ב אינה טובה והמצב בישראל, ללא חוקה - הס מלהזכיר. מאחורי מבנה לוגי מפוקפק זה עומדת תפישה של "אני, ואפסי עוד" של בינה, שעוד בראשית מאמרו ביקש לשכנע שאין היא מאפיינת אותו ואת שכמותו.

ממה נפשך? - אם החוקה שיש לה מדינה אינה מגינה על הדמוקרטיה שהקימה מפני תרגילי השתלטות של "נוכלים" - לטעמו של בינה, לש מה נחוצה החוקה?! במה היא טובה מחוקי-היסוד שלנו, שגם הם מפחידים אותו? מובן שאין הוא מציע תשובה לשאלה זו, משום שתשובתו נמצאת בתפיסת היסוד של "אתה בחרתנו" בנוסח הפוסט-מודרני, שאליה הוא מכוון כבר מראשית דבריו. זהו אותו ציבור בלתי מוגדר שחושב כמוהו.

במשתמע מהרמזים שהביא בתחילת המאמר הוא מזכיר לנו שהמפסידים בבחירות בסיבוב האחרון מתוך שלושה (58:62) "נקטו פעולות שונות להמשיך ולשלוט...". בטענות שהוא מעלה בקונטקסט זה הוא טועה פעמיים ומטעה ארבע פעמים. אומנם היה בכנסת רוב של 61 מתנגדים במוצהר לרה"מ נתניהו (מול 59 תומכים, כולל אורלי לוי), אולם רוב זה היה חלוק בנושאים אחרים ולא הצליח להקים קואליציה וממשלה. ועל-פי החוק בישראל, המבחן האולטימטיבי לניצחון הוא הקמת קואליציה וממשלה שתקבל את אמון הכנסת. זו ההטעיה החמורה ביותר בכל הדיסרטציה המפוקפקת שהוא מציג. כחלק אחר ממסע ההטעיות שלו כותב בינה: "נזכיר שממשלת ישראל שולטת בשנה האחרונה באמצעות צווים וללא חקיקה וביקורת פרלמנטרית או ועדות כנסת מתפקדות". העובדה נכונה הקונוטציה שגוייה, שלא לומר מטעה במתכוון. ללא קואליציה, לא ניתן להקים את מוסדות הכנסת או לאשרר ממשלה חדשה שתחליף את ממשלת המעבר. אם מוסיפים לכך את הוראותיו ההזויות של היועץ המשפטי לממשלה שהתעלם ממשך הזמן של תקופת המעבר, התעלם מאיום הקורונה, התעלם מסוגיות כלכליות וביטחוניות בוערות ומשורה שלימה של צרכים לאומיים אחרים, ומתוקף ה"מוסכמה" המעניקה לו זכות וטו על החלטות הממשלה ועל סמכויותיה, אעל-פי שלפי חוק יסוד הממשלה, ממשלת מעבר היא ממשלה לכל דבר ועניין - נכפה על הממשלה להשתמש בסמכויותיה לשעת חירום ולפעול במסגרתן. (גם סמכויות אלה נגזרות מחוקים שבתוקף). הצביעות הרבה ביותר בכל הטיעונים הללו נגזרת מהפער העצום בין החוק או כוונות המחוקק המגדירים מצבי מעבר לבין האופן בו מפרשים אותם פרנסי בית המשפט. פערים אלה הפכו בשנים האחרונות למחלה ממשלית במדינה.

דמעות התנין שמזיל בינה על מספר השרים וסגני השרים בממשלת ביבי-גנץ המיועדת, חושפת את הצביעות בעמדתו. מספר זה הוא "התשלום" להקמת ממשלה דמוקרטית בישראל אחרי שלושה סיבובי בחירות בהם לא הצליח שום גורם בכנסת להקים ממשלה אחרת. על-רקע משבר הקורונה החליטו ראשי המפלגות הגדולות בישראל לשלם מחיר זה ובלבד שיוכלו לשקם את המערכת השלטונית ולהתחיל לפעול באופן מסודר על-פי חוקי המדינה. איזו חלופה מציע לנו בינה?

נתניהו וחוגים רחבים בימין הפוליטי בישראל, טוענים כבר זמן רב שהתערבות בג"ץ בפעילות הממשלה רחבה ועמוקה מדי, הוא הדין גם בפעילות הכנסת. חריגות רבות נעשות מחוץ למסגרת החוקים הקיימים על יסוד פרשנויות משפטיות שמקורן בבג"ץ עצמו. חריגות אחרות נשענות על תקדימים פסיקתיים מפוקפקים העושים שימוש בחוקי-יסוד, דוגמת חוק כבוד האדם וחירותו, שלא התכוונו להם מלכתחילה. בית המשפט חסר איזונים ובלמים בחקיקה הקיימת ומטיל חיתתו על המחוקקים שלא לתקנם בחקיקה חדשה. (ראה, למשל הוויכוחים בעניין "פיסקת ההתגברות".) בשאלות אלו קיימת מחלוקת ציבורית רחבה, אולם מקורה איננו בוויכוח על הצורך בבג"ץ, אלא איזה בג"ץ אנו רוצים, ומה יגדיר את סמכויותיו ודרכי בחירתו וביקורת מעשיו.¹

פתרון סוגיות אלה לא יושג על-ידי החלה מלאכותית על ישראל של נורמות ונהלי עבודה ממדינות שמעבר לים, אשר כבודן במקומו מונח. אפילו קרוגמן איננו מספיק בכדי להיות אורים ותומים בסוגיות אלה. סוגיות יסוד דמוקרטיות עומדות תמיד לפתחו של העם, הריבון וצריכות להיקבע בהליכים דמוקרטיים גלויים ופתוחים. עד לחקיקת חוקה בישראל, יהיו אלה חוקי היסוד שישמשו מעטפת קונספטואלית וחוקית לפעילות כל מערכי השלטון בישראל, ובכללם המערכת המשפטית.

עייפות ציבורית מדרישותיה של הדמוקרטיה להשתתף בהכרעות, אינה נימוק. הציבור שישתתף, יפסוק ומי שימנע, יתן בפועל את המנדט שהועמד לזכותו בידי מי שישתתפו. בדמוקרטיה, אין מקום לרעיונות הזויים לפיהם תחליף קבוצה אליטיסטית כזו או אחרת או מספר קבוצות שחברו יחד לצורך זה, את הריבון בעיצוב אופיה ודרכה של המדינה.² החלפה מפורשת או מוסווית של שיטת הממשל הדמוקרטית הקלסית בה הריבון כולו מכריע בשאלות היסוד, ולרשותו מנגנון למנות נציגים ולהחליפם אחת לפרק זמן ידוע מראש - היא ההגנה האמיתית על הדמוקרטיה וכל אליטה המבקשת להחליף את העם, לוקה ברגשי גבהות לב או בכוונות זדון.
אני מקבל את אימרתו של צ'רצ'יל אותה מצטט בינה במאמרו: "מי שמובס על-אף שנלחם, קום יקום, אך מי שמוותר וניגף ללא קרב, לא תהיה לו תקומה". אני סבור שבישראל, כמו בבריטניה, מכוונים הדברים לשמירת הציבור הרחב על זכויותיו ולא לאליטות שלטוניות חלופיות.