גלימה וגוף

בתחילה נמשכו עיני אל המעטה החיצוני. מבנה יצוק בטון, מבוצר במשיכות מכחול מעשה ידי אמן, ידיו של אריק ונונו. בחזית הבניין, מבעד לרקע האפור מגיחות נגיעות לבנות, מרמזות לגשת ולחזות בפלא החבוי בתוך קפליהן. אותיות יציבות, אציליות, מכריזות בלובן בוהק על שם ההיכל - גבורות - מילה אחת חובקת עולם, מקיפה מסלול חיים עתיר חוכמה, דעת ויצירה. אותיות משורטטות שחור מסגירות את שם האדריכל - יעקב ברזילי.

אני סובבת את הבניין ופוגשת במילים היצוקות על קירו האחורי. מילותיו של המשורר רוני סומק, המעתירות רישומיו משירי יעקב ברזילי, "לפעמים עמוד שדרה זקוף יכול להיות מורכב גם מחוליות כאב וגם מחוליות שמחה..." החוליות המוּכּרות משיריו של ברזילי קוראות לי להיכנס פנימה. אני סבה על עקביי, שבה לחזית, משילה נעליי, פותחת הדלת ונכנסת להיכל הקודש. במבואה מקדם את פניי עץ הברוש הזקוף, המתנשא אל על וצומח עד בלי די. ברוש מעורר תקווה ומקרין נצחיות. הזמנה מעודדת להמשיך ולבקר בחדרים הבאים.

ואז אני פוגשת בהקדשה: "להולכים, לשורדים לאנשים אוהבים, לידידיי האהובים, למשפחתי היקרה ולי השורד שפוט האהבה". על כולם חושב יעקב ברזילי. בראש ובראשונה על ההולכים. מי הם ההולכים? ומדוע בלשון הווה? למה לא "למי שהלכו"? אולי משום שמי שהלכו ממשיכים להימצא לעד בלִבּו. אלה הם אבא וסבא שלא שבו מברגן-בלזן, אימא האהובה, מכרים וידידים שהיו ואינם, וששה מיליון איש ואישה, ילד וילדה, חפים מפשע, שהצורר הנאצי גזר עליהם גזרת השמדה, ועליהם כותב המשורר מזה שנים רבות, מאז החל במלאכת הכתיבה. וההולכים הם גם אלה שבכל יום נפרדים מאתנו ומעולמנו.

ברזילי ממשיך ומקדיש את ספרו לאלה החיים - תחילה לשורדים, אחריהם לאנשים אוהבים, ומן הכלל הוא מצטמצם לקרובים אליו בסדר הולך וקרב, ידידיו האהובים, משפחתו היקרה, עד שהוא מגיע אל עצמו "ולי השורד שפוט האהבה". שתי המילים "שורד" ו"אהבה" הם שני הנושאים המשמעותיים ביותר בחייו, והם עוברים כחוט השני בשיריו. בביטוי "שפוט האהבה" מתקבל אוקסימורון, צירוף של שתי מילים שלכאורה אינן יכולות להתקיים ביחד, הואיל והמילה "שפוט" היא בעלת קונוטציה שלילית, בניגוד למילה "אהבה". צירוף המילים המיוחד מחדד באופן הומוריסטי את שביעות רצונו של הכותב מהמצב הקיים, והמילה "שפוט" מקבלת משמעות חיובית.

עוד בטרם הגעתי לשירים בספר, כבר קרצו לעומתי מילים מחויכות, שנבטו במוחו המשועשע של ברזילי. אינני יודעת מי מהמשוררים ומהסופרים הקדיש אי-פעם את הספר לעצמו. יעקב המקורי והמפתיע, מרשה לעצמו בספרו ה-15 לבצע פעולה חריגה ולרשום לעצמו הקדשה. ואי אפשר להאשימו בנרקיסיזם, הואיל והקדים והקדיש את הספר בנדיבות לב כמעט לכל האנושות, אם יוצאים מנקודת הנחה שרוב האנשים בתבל הם אנשים אוהבים.

מסע החיים

רשימת השירים המופיעה בתוכן היא מרשימה ומעוררת רצון להגיע כבר אליהם, אלא שמבנה ההיכל אינו מאפשר קיצורי דרך. בהמשך המבואה מצפה לנו שרשרת מילים דקורטיבית, מילותיה של עורכת הספר, לאה צבעוני, תחת הכותרת "משואה לאהבה" (עמ' 11). צבעוני מפנה את תשומת הלב לשיר הפותח ולשיר הסוגר את הספר, שניהם מוקדשים לאמא - "לא אמרתי שלום" ו"משקה אותך באהבתי". האֵם, שיעקב מתוודה כי הוא חב לה את חייו, האם שילדה אותו כל פעם מחדש, האם שתמונתה ניצבת בחדר עבודתו והוא נועץ בדעתה בכל שיר ושיר שהוא כותב, שנים אחרי מותה.

צבעוני ממשיכה ומסמנת את ציוני הדרך במסע החיים של ברזילי, תוך ציטוטים משיריו המופלאים, האלמותיים, המכונסים בספר, ומסיימת באזכור זכייתו בפרס היצירה לסופרים עבריים ומציינת "כי אין ראוי ממך." מדויק להפליא. בעקבות דברי העורכת מופיע דבר המשורר "עִם הספר" (עמ' 13). חבירה מעוררת התפעלות של מילים שהן כשלעצמן יצירה פואטית. "בעוד שנותיי סוגרות עלי, נפתחים שסתומי קולמוסי להציף יבשת קיומי במבול אותיות ומילים, צונמי של שירים" (שם). שסתומי קולמוסו הנפתחים עושים חסד עמו ועם קוראיו. הוא מודה שנכשל כישלון חרוץ במקצועות המתמטיים, ובדרכו הסרקסטית מציין כי הצליח לנפץ את המוסכמה שהמתמטיקה נמנית עם המדעים המדויקים, בהוכיחו "שאחד ועוד אחד הם לא שניים, שאחד ועוד אחד הם מינוס שנים בהתייתם נערים יהודים בשואה" (שם) - הברקה עזת מבע.

המשורר מתאר את השירה כ"בבואה של החיים" ש"עליה להזין את הנפש בחוויות, בצירופי לשון רוויי התעלות ועונג, להעשיר אוצר המילים, לשפר את יכולת המבע, להתענג על המוזיקה האצורה במילים, להפוך שפת חול למקלעת שירי שבת" (שם). כתיבתו מעידה על עצמה שהוא עומד בכל הקריטריונים שהציב לשירה, והוא מיטיב להפוך שפת חול למקלעת שירי שבת. בסיום דבריו נכונה לנו הפתעה מעוררת השתאות, לנוכח העובדה שאדם שנכשל במקצועות הריאליים השכיל למצוא מכנה משותף - 33 - בשלושה זמנים, עבר-הווה-עתיד. צירוף מקרים גאוני, המכוון למאה ועשרים שנות חיים. וכשאני ניצבת ממש על הסף, עומד מולי זוג משמים: "כְּשֶׁעֲנָנָה בּוֹכָה / הָרוּחַ מְנַגֶּבֶת דִּמְעוֹתֶיהָ" ("זוּג מֵהַשָּׁמַיִם"), שיר קצרצר המרמז על האיכות והעומק שנכונים לנו בחדרי החדרים.

אני מסיירת בין החדרים, במשעולי החיים, מתקרבת אל השירים המזמינים לרדות את צוף המילים, מהלכת בין המקצבים השונים, הקצרים והארוכים, וחשה בשלהבת הנשמה הרוטטת על הדפים. אסופת השירים מערסלת מנעד נושאים ורגשות, שירי אהבה וחושניות, שירי עוצמה מבקיעי לבבות, שירי געגוע וכאב, בדידות ופרצי אנרגיה. מילים מזינות נפש, מרוות צימאון, מפתיעות, מרגשות, כואבות, מכמירות לב, מרככות. בעודי מתכרבלת במכאוב הגעגוע העולה מן העמוד האחד, מנער אותי העמוד הבא ומסגל את עיניי לתמונה חדשה, רוויית חיים.

המעברים המפתיעים מעמוד לעמוד, המתח והניגוד בין שיר לשיר, תנועת הסחרור בין מרומי ההתפרצות הרגשית למדרון הכאב, מרכיבים פאזל מרתק, כמו בציור שבו מתאחדים ניגודי הצבעים לשלמות אחת, כמו במוזיקה שבה מתחברים המקצבים השונים לכדי הרמוניה מרתקת. ברזילי כותב, "לִכְתֹּב - מַשְׁמָע לָלוּש בְּצֵקָהּ שֶׁל מִלָּה לְהַשְֹבִּיעַ נַפְשִׁי לֶחֶם" ("מַשְׁמָעוּת הַכְּתִיבָה" עמ' 19). הלשון היא חומר גלם שאותו הוא לש במיומנות וירטואוזית ויוצר שילובים מפתיעים, מדויקים, הבוראים יצירה נשגבה, כלילת יופי, פורטת על מיתרי הלב, מעניקה רגעי חסד של התעלות הנפש.

תפנית מפתיעה

גיליתי פנים מוכרות, שירים שהתגוררו בספרים קודמים וניתנה להם הזדמנות לשכון בחפיפה אחת עם השירים המובחרים שזכו לעלות בגורל מבין אלף שיריו של יעקב ברזילי, שמעיד כי "הגישו מועמדות, היו מאבקים קשים ביניהם מלווים באלימות מילולית, והיה עלי לפייס שירים סוררים" (עם הספר, יעקב ברזילי, עמ' 13). לטעם של השירים הללו בקריאתם המחודשת נוספה ארומה מיוחדת השמורה לשירים שלא נס לֵחם.

בבואי לצטט מתוך השירים, קשתה עלי המלאכה, כי היד התעקשה לצטט כל שיר ושיר, במלואו. לאחר מאבק איתנים התפשרתי על דגימה, מתוך ידיעה שאני חוטאת לשירים רבים שאינם עולים ברשימה זו. השיר "הַרְמוֹן" (עמ' 28) הוא אחת הדוגמאות הקסומות שבהן סיום השיר מעניק פואנטה רעננה ומרנינה. השיר מתחיל במילים "בְּכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאוֹדִי / אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָן, אֶת כֻּלָּן", ומסתיים בתפנית מפתיעה ומחויכת "אֲנִי מְאֹהָב מֵעַל לַצַּוָּאר / בְּעֶשְֹרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית". התעלסותו עם המילים יוצרת תמונת טבע חושנית, "אַדווֹת יָם פּוֹחֲזוֹת / לִחֲכוּ אֶת שְׁפַת הַיַּבָּשָׁה / נַאֲפוּפֵי בֹּקֶר שֶׁל הַטֶּבַע" ("מָה מְתוּקוֹת הָיוּ", עמ' 29). את כאב הבדידות זועק מקל ההליכה, "הַבֹּקֶר פָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב / מַקֵּל הֲלִיכָה / הוֹלֵךְ לְבַדּוֹ" ("בְּדִידוּת" עמ' 31).

זעקה נוקבת, מצמררת, מחרישת אוזניים, עולה מתוך השיר האירוני עד אימה, "אָבִי לֹא יְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם" (עמ' 34): "לֹא יִוָּלֵד מַדְּעָן / וְלֹא יִמָּצֵא גָּאוֹן / לֹא יַרְקִיעַ מְחוֹנָן / וְלֹא יִצְמַח אַגְרוֹנוֹם / שֶׁכָּל אֶחָד לְחוּד / וְכֻלָּם יַחַד / יַמְצִיאוּ זֶבֶל אוֹרְגָנִי / שֶׁהוּא טוֹב / מֵאָבִי / דָּשֵׁן / מִסָּבִי / וְרַעֲנָן / מִדּוֹדִי / הַמְּדַשְּנִים מֵאָז וְעַד עוֹלָם / אֶת הַחִטָּה הַגֶּרְמָנִית / בְּאַדְמָָתָהּ הַדַּשְׁנוּנִית."

המשורר יוצר צירופי לשון חדשים. כך בשירו "יֵשֹ חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶש" (עמ' 92): נִשְׁתֹּל מֵחָדָשׁ פְּרָחִים בַּאֲגַרְטַל חַיֵּינוּ". בשיר "עַל שִֹמְלַת כְּלוּלוֹת לְבָנָה" (עמ' 97) משתעשע המשורר במשחקי מילים על-ידי חילופי אותיות: לִפְנֵי שָׁעָה כַּלָּה / עוֹד הָיִית בַּדֶּרֶךְ לַחֻפָּה." הביטוי "שעה קלה" מקבל משמעות כפולה בחיבור לנושא השיר "כַּלָּה".

הספר מכיל שירים באורכים ובמקצבים שונים, פואמות בצד שירים קצרים. להלן מבחר דוגמאות לשירים קצרים ועוצמתיים: אָבִי / חַיָּיו חָלְפוּ / כְּמוֹ רַכֶּבֶת לַיְלָה / שֶׁאֵינָהּ עוֹצֶרֶת / בְּתַחֲנוֹת-בֵּינַיִם. / גַּם הָאֵפֶר הַזּוֹרֵם בַּנָּהָר / הָיָה פַּעַם אַבָּא. (גַּם הָאֵפֶר הַזּוֹרֵם בַּנָּהָר הָיָה פַּעַם אַבָּא, עמ' 91). הָיָה לִי חָבֵר / שֶׁהָיָה סֵמֶל הַנִּקָּיוֹן. / אֲפִלּוּ הַכִּנִּים לֹא יָכְלוּ לוֹ. / יוֹם אֶחָד לָקְחוּ / אוֹתוֹ לַמִּקְלַחַת / וּמֵאָז לֹא רְאִיתִיו / נָקִי (הָיָה לִי חָבִר, עמ' 121). לֹא כְּתֻבָּה לִי / גַּם לֹא גֵּט. / אֶפְשָׁר שֶׁאֲנִי חַי / בְּחֵטְא כָּפוּל / מֵאָז הָיְתָה לִי הַבְּדִידוּת לְפִילֶגֶש. (חֵטְא כָּפוּל, עמ' 82). יְהִי אוֹר! אָמַר / וַיְּהִי אוֹר / וּכְשֶׁאָמַר חֹשֶׁךְ / בָּרָא אֶת אוֹשְׁוִיץ. (אֲדוֹן עוֹלָם, עמ' 193). בְּלֵילוֹת בֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן הַמְּפֻיָּחִים / כְּשֶׁעֵינֵי הַקַּלְגָּסִּים לָקוּ בְּעִוָּרוֹן / נִסִּינוּ לְהַבְרִיחַ גַּעְגּוּעִים בַּסֵּתֶר. / כָּל גַּעְגּוּעֵינוּ הִתְחַשְׁמְלוּ / סָמוּך לַגָּדֵר. (מַבְרִיחֵי גַּעְגּוּעִים, עמ' 161).

עמוד האש

דוגמאות לשירים סרקסטיים: "אֶפְשָׁר שֶׁגַּם אָבִי לֹא נוֹלַד / וַאֲנִי לֹא קַיָּם." (הַשׁוֹאָה אַגָּדָה מֵאֶרֶץ הָאַגָּדוֹת", עמ' 144). "רַשַּאי הָעָם הַגֶּרְמָנִי לִתְבֹּעַ פִּצּוּיִים מֵהַשֹּוֹרְדִים / בְּגִין שִׁבּוּשׁ הֲלִיכֵי הַשְׁמָדָה." ("פִּצּוּיִים", עמ' 246).

דוגמאות לשירים מחויכים, עם קריצה: "יֵשׁ שֶׁאֲנִי נִכְנָע לְיִצְרִי / קוֹטֵף תַּפּוּחַ עֲסִיסִי" ("שְׁכֵנִים", עמ' 76). "נִמְרַחְתִּי לְפָנָיו מְלוֹא חֲסָדִים / וְהוּא לָשׁ אֶת שָׁדַי בְּתַאֲוַת צְבָעִים לוֹהֶטֶת" ("שָׁכַבְתִּי עִם רֵנוּאָר", עמ' 120). "מַבְטִיחַ לְהָשִׁיב עַל מִכְתָּבֵךְ / גַּם אִם לֹא יַגִּיעַ ("חִזּוּר גּוֹרָלִי", עמ' 226).

להערות בתחתית העמוד יש משקל רב. הן מעידות על החותם שמותירים שיריו במוזיקה, באנתולוגיות ובאנציקלופדיות לספרות. השיר "הַחִיּוּךְ" (עמ' 134) שהוא בעיניי בבחינת עמוד הענן ועמוד האש של שיריו, החזיר אותי ליום שבו קראתיו במחנה ההשמדה בוכנוואלד, ואת תרגומו בגרמנית קרא ידידי בפני חברינו למשלחת התרבות הכפר סבאית ובפני מארחינו הגרמנים מהעיר התאומה ויסבאדן.

לסיכום, "גבורות" הנו ספר משובח בגלימתו ובגופו, והוא מפאר ומרומם את מדף השירה העברית.