תוכנית הרמזור של פרופ' רוני גמזו תקועה, כי השרים החרדיים אריה דרעי ויעקב ליצמן מתנגדים לכך שחלק מן היישובים החרדיים יוכרזו כערים אדומות. אותו צמד גם לוחץ לאפשר טיסות המוניות לעיר אומן, ואותו צמד גם השתתק אל מול סכנת הבחירות לאחר שהובטחו 400 מיליון שקל לישיבות. בקיצור: אנוכיות שאין כדוגמתה. הציבור כולו יכול לחלות והמדינה כולה יכולה לצנוח לתהום, ובלבד שהחרדים – או חלק מהם – יקבלו את מה שמעניין אותם.

זוהי אותה התנהגות שבאה לידי ביטוי בחתונת הענק של חסידות בעלז. מבחינה הלכתית – ונניח בצד את אוזלת היד של המשטרה – היה צריך להיכנס לאולם בו נערכה החתונה ולפזר בכוח את כל הנוכחים, כולל האדמו"ר. למשתתפים שם היה דין רודף: הם סיכנו במישרין את הסובבים אותם, את בני משפחותיהם, את שכניהם, ולאור טיבה של הקורונה – בעקיפין את כל תושבי ירושלים ואת כל תושבי המדינה.

למרבה הצער, לא מדובר באנוכיות נקודתית אלא במאפיין של חלקים משמעותיים מן הציבור החרדי ומנהיגיו. אני לא חושב שהמצב אצל החרדים הוא כמו הבדיחה הידועה על עורכי הדין, ש-99% מהם מוציאים שם רע לכל השאר. יש בציבור החרדי תופעות נפלאות שהן מנת חלקם של מאות אלפים: הסתפקות במועט, אהבת ישראל, גמילות חסדים, דבקות בתורה ובמצוותיה. תופעות שהלוואי וכולנו היו יכולים לאמץ לפחות חלק מהן או ללמוד מהן. הבעיה היא, שתכונות אלו מתוחמות לגבולות החרדיים. חכמים כבר העירו, כי החסידה היא עוף טמא משום שהיא "עושה חסד עם חברותיה" – רק עם חברותיה.

כלפי העולם שמעבר לשכונות החרדיות, מה שמוקרן הוא לרוב התבדלות עד כדי פרישה מן הציבור בעת צרה – עוד תכונה שחכמינו גינו בלשון חריפה. משבר הקורונה הוא דוגמה בולטת במיוחד, משום שהנגיף אינו מבדיל בין רוממה לרחביה ובין בית שמש לבית שאן. החרדים חשופים לו בצורה מסוכנת במיוחד, בשל הצפיפות בה הם חיים ובשל ההתכנסויות הדתיות המצויות בליבת חייהם – ולכן לא מעט ריכוזים חרדיים הם מדגרות קורונה שפגיעתן רעה הרחק מעבר לשכונות ויישובים אלו. אך ההרגלים האנוכיים עושים את שלהם, וכעת עולים במחיר חיי אדם.

כאמור, אנוכיות והתעלמות מן הכלל וצרכיו הן תופעה מוכרת בציבור החרדי ובאה לידי ביטוי במגוון של תחומים. השירות בצה"ל הוא דוגמה בולטת, למרות שאמרתי כבר פעמים רבות שצה"ל ממש לא צריך עוד אלפי ג'ובניקים. הנקודה היא, שרוב הציבור החרדי סבור שהוא אינו צריך לתרום להגנת המדינה – אותה מדינה בה הוא חי, שאת שירותיה הוא צורך ושמכספה הוא (ברובו הגדול) נהנה. ההתנגדות לשירות היא גורפת ומאופיינת בגילויי אלימות שמגיעים עד כדי פגיעות פיזיות בחרדים שכן מתגייסים. ושימו לב: אין אפילו נכונות חרדית לתחליף בדמות שירות לאומי או קהילתי. כלומר, הבעיה איננה החשש שהצבא יגרום לחרדים לנטוש את אורח חייהם, אלא בחירה מודעת בהימנעות מלשרת את הכלל – אפילו אם אותו כלל הוא החרדים עצמם.

כנ"ל לגבי הגיור. לחרדים קל מאוד להציג עמדה קיצונית ובלתי מתפשרת, במיוחד כלפי יוצאי בריה"מ-לשעבר שהם בעלי שורשים יהודיים. הללו ממילא לא חיים בקרבם, הם ממילא לא מתחתנים איתם, ילדיהם ממילא לא לומדים אצלם – אז הם לא מעניינים אותם. זה שיש מאות אלפי ישראלים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו, משרתים בצה"ל ועובדים ומשלמים מיסים – זה מזיז להם. זה שיש מיליוני ישראלים שאולי ירצו קשרי נישואין עם אותם עולים, ושנוצרת בעיה של נישואי תערובת – זו לא הבעיה שלהם.

כל זה לא היה צריך להיות אכפת לנו, אלמלא להתנהגות זו היו השלכות ישירות על החברה הישראלית בכללותה. הסירוב לשרת בצה"ל או בקהילה גורם לשסע בין החרדים לבין רוב הישראלים האחרים. הוא גם מעמיק ואף מנציח את ההימנעות של רבים מן החרדים מכניסה לשוק העבודה בצורה מסודרת, חוקית ותורמת. ואילו הקיצוניות בגיור מונעת מן המדינה, מסיבות פוליטיות, להפעיל את הפתרון ההלכתי הקיים עבור אותם מאות אלפים. לכן, האנוכיות החרדית בהקשרים אלו – כמו במקרה של הקורונה – היא חמורה ביותר.

בשנה שעברה יצאו מאות חרדים מבני-ברק למחות על עבודות הרכבת הקלה שהתקיימו בשבת. מחאה ראויה ואפילו מוצדקת. אלא מאי? ההפגנות התקיימו בשבת עצמה, וגררו חילול שבת של עשרות שוטרים ואנשי תקשורת. מי שיצאו להרים את קולם נגד חילול שבת, גרמו לעוד חילול שבת. לא רק שהעבודות נמשכו, אלא שעשרות ואולי מאות יהודים נוספים נסעו והתקשרו וצילמו בגלל החרדים. וזו כמובן לא הפעם הראשונה; זכורות היטב ההפגנות האלימות בכביש בר-אילן בירושלים (שבהן המפגינים עצמם חיללו שבת והעמידו בסכנה ממשית את חיי הנהגים ביידוי האבנים).

מארגני ההפגנות יכלו לכאורה להיתמם: אנחנו יצאנו למחות, אנחנו לא אחראים לזה שהמשטרה החליטה לשלוח את אנשיה ושהתקבצו כאן עיתונאים וצלמים. אך זוהי התחכמות מן הסוג המכונה בגמרא, בדיני שבת, "פסיק רישא": אדם טוען שלא רצה לשחוט תרנגולת אלא רק לכרות את ראשה; ברור שהוא חייב על שחיטה, משום שאין כל תוצאה אפשרית אחרת. הוא הדין במקרים הללו: אין שום אפשרות אחרת מלבד גרימת חילול שבת המוני. האנוכיות הפכה לעיוורון מרצון. וכדי לסגור מעגל עם הקורונה: הפוליטיקאים החרדים חושבים שאם לא יכריזו על עריהם כאדומות – הקורונה לא תהיה שם. התוצאה, כמובן, תהיה הרבה יותר גרועה: מוות המוני.

שאלתי פעם רב חשוב מאוד, שהיינו מגדירים אותו כחרדי מתון, מדוע בציבור החרדי משתמשים – כלפי פנים כמו גם כלפי חוץ – בלשון ארסית, משפילה, חסרת מעצורים. השיימינג בפשקווילים הידועים בשכונות החרדיות, במיוחד בירושלים, הופך לעיתים את זה שברשתות החברתיות לגידופי ילדים. והכל – באותיות ענק, במודעות המודבקות כמה שיותר קרוב למקום מגוריו של המושמץ. הוא השיב לי: "כאשר היינו בישיבה ושיחקנו כדורגל, מי שלא ידע ללכת על הכדור – הלך על הרגליים".

זו אולי התופעה שאני הכי לא מצליח להבין בציבור החרדי. לא שמעתם על "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"? לא שמעתם ש"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"? נכון, הרמב"ם מתיר לנזוף בפרהסיה במי שלא קיבל תוכחה בצנעה, כאשר מדובר בעבירות שבין אדם למקום. אבל יש לי תחושה, שברוב המקרים הללו לא נעשה שום ניסיון לקיים בדרכי נועם את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", וחלקם הם במובהק ביחסים שבין אדם לחברו. חוץ מזה, כמעט תמיד ה"מוכיחים" אינם חותמים ולכן קרוב לוודאי שמדובר במי שאין להם שום סמכות, לא תורנית ולא ציבורית, אלא בפרחחים משולחי רסן. אבל גם מנהיגי הציבור החרדי אינם נקיים מאחריות: גם ביניהם יש מי שיודעים היטב לתת דרור ללשונם, והם אינם פועלים נגד אותם שופכי דמים.

אנחנו חוזרים לאותה אנוכיות מתנשאת: אנשים הבטוחים שכל האמת נמצאת אך ורק אצלם, שהם היחידים שיודעים מה נכון ומה טוב, שהזולת נחשב בעיניהם לעפר ואפר. בהקשר הזה ברור שמדובר במיעוט, אבל המילה "צעקני" רחוקה מלתאר אותו. המיעוט הזה יוצר דימוי איום לציבור כולו, וכאמור – משום מה אין מאמץ לבער אותו מקרב הקהל.

תופעה נוספת המאפיינת את הציבור החרדי, וכאן מדובר ברובו, היא סינון גדולי תורה לא לפי מה שיש בתוך ראשיהם, אלא לפי מה שמונח עליהם. כיפה שחורה – הרב הגאון, מרן שליט"א, הגאון הגדול. כיפה סרוגה – בור ועם הארץ שלא יבוא בקהלנו. ואני ממש לא מגזים. תפתחו כל ספר ליקוטים על התורה או על החגים שנערך בידי מחבר חרדי, ותנסו למצוא משהו של הראי"ה קוק, של הרב מרדכי אליהו, של הרב שאול ישראלי, של הרב משה צבי נריה. אחסוך לכם את החיפוש: לא תמצאו. לעומת זאת, בציבור הדתי-לאומי מצטטים בכבוד את הרב יוסף חיים זוננפלד, את הרב שלום יוסף אלישיב, את הרב יהושע לייב דיסקין ואפילו אדמו"רים אנטי-ציוניים. למה? כי אצלנו יש כבוד לתורה, גם אם חלוקים בנושאים אחרים על מי שמלמד אותה.

התפילה נפתחת מדי יום ב"מה טבו אוהליך יעקב" – דבריו של בלעם הרשע. חז"ל הסבירו: "קבל האמת ממי שאמָרָהּ". האמת היא אמת, גם אם יצאה מפיו של רשע; הברכה היא ברכה, גם אם באה ממי שרצה לקלל. אבל בעיני רוב החרדים, גדולי הדור הציוניים הם עוד יותר גרועים מאשר בלעם. הם כמו עמלק: חייבים למחות את זכרם.

הדברים מגיעים עד כדי שקרים בוטים. בזמנו הייתי מנוי על השבועון "משפחה", שבקנה מידה חרדי – הוא כמעט ליברלי. נהניתי מדברי התורה והתעניינתי במבט גלוי-הלב (הכל יחסי) על הציבור החרדי. הפסקתי את המנוי כאשר פעם נכתב בו על "שלמה גורן שהתיר לאח ולאחות להתחתן". כל זב חוטם בציבור החרדי הוא "הרב הגאון", ואילו הרב הראשי לישראל – שהיה באמת גאון – אינו זוכה אפילו לתואר "רב". והקורא הממוצע יבין, שאותו "שלמה גורן" התיר לאח ואחות להתחתן ביניהם; הסיפור האמיתי, כידוע, הוא התרת הממזרות של חנוך ומרים לנגר, שכמובן התחתנו עם בן/בת זוגם. בציבור החרדי יצאו בשצף קצף נגד אותו פסק של הרב גורן (למרות שהוא התבסס על אחד מגדולי הפוסקים החרדיים – החת"ם סופר), וגם אחרי פטירתו המשיכו לבזותו. מבחינתי זה היה יותר מדי. העורכים של העיתון כמובן לא יבינו מה אני רוצה מהם.

לצד זאת, יש להבין שחלק – אולי לא הרוב, אבל חלק – מן ההתבדלות החרדית נובעת מתחושה של רדיפה, שאיננה בלתי מוצדקת. אין ספק שהמשטרה מפעילה כוח מוגזם ואלימות כלפי מפגינים חרדיים, הרבה יותר מאשר כלפי כל קבוצה אחרת. כאשר יש חרדים שמוכנים להשתלב בציבור הישראלי ומבקשים קצת התחשבות באורח חייהם, קופצים "ליברלים" יפי נפש וזועקים: הפרדה מגדרית וולונטרית במוסדות לימוד?! חרפה! – ובתי המשפט מוכנים לשמוע אותם ולפעמים גם להישמע להם.

הרוב המכריע של התקשורת הישראלית אינו מבין את הציבור החרדי, מתייחס אליו כאל מקשה אחת, מתעלם מההיבטים המרשימים של חייו – וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הגרוע, יש התבטאויות אנטישמיות של ממש כלפי החרדים, שאותם "ליברלים" עוברים עליהן לסדר היום משום שבעומק ליבם הם מסכימים איתן (כי ה"ליברליזם" בישראל פירושו הזכות לומר כל מה שאתה רוצה – בתנאי שזה ליברלי).

באופן טבעי, ציבור שהוא מיעוט קטן נוטה להסתגר אל מול איומים חיצוניים – אמיתיים או תפיסתיים. לכן, מי שבאמת רוצה שהחרדים ישתלבו במדינה – וזהו צורך קיומי מבחינתנו, ולו רק מבחינה כלכלית-חברתית – צריך להפגין יותר פתיחות וסובלנות. נחום ברץ המנוח, איש אשכולות חילוני שהיה עורך המשנה של גלובס, כתב בספטמבר 1993 משפט נפלא בנוגע ליחסי דתיים-חילוניים: "מה יותר ליברלי ומתקדם, מאשר להתחשב בצרכים המיוחדים של מיעוט, גם כשזה לא כל כך נוח לרוב?".

כל זה אינו פוטר מאחריות את החרדים, וליתר דיוק – את מנהיגיהם ואת החלק בהם שהוא כל כך אנוכי, מתנשא, מנותק. רבים ממעשיהם גורמים לחילול השם – העבירה החמורה ביותר, שגם תשובה וגם יום הכיפורים וגם ייסורים אינם מכפרים עליה, אלא רק מיתתו של החוטא לאחר שעבר את כל יתר השלבים. עליהם לחזור למשמעות המקורית של הביטוי שנתן להם את הכינוי: "החרדים לדבר ה'" (ישעיהו ס"ו). אומר רש"י: "הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו". המלבי"ם מציין, כי החרדים הם "יראי ה' האמיתיים", הנבדלים מהצבועים המביאים קורבנות רק כדי להתפאר. הא למדנו: "חרד" הוא ירא ה' אמיתי, הממהר לקיים את מצוותיו. "חרד" הוא הגדרה לחיוב, מה הוא עושה, ולא לשלילה – כיצד הוא פוסל אחרים. ויש לחרדים כל כך הרבה מן החיוב להראות, להשפיע, להעניק.