מילון המושגים ערטילאי של "הפוסט-מודרנה" הפך למפגע ציבורי מהמעלה הראשונה. מושגי יסוד דוגמת "חופש" הפכו מזכות אישית בסיסית המכוונת להיטיב עם היחיד בסביבתו החברתית הטבעית, ל"הפרעה קבוצתית" מסוגים שונים, המשבשת כל חלקה טובה בהרמוניה החברתית. אחת התכונות המאפיינות ישראלים היא אינדיבידואליזם. בצורתו הבסיסית והמרוסנת, הוא בין מחוללי היזמות וכוח מניע הדוחף למיצוי הפוטנציאל האישי, הקיים בכל יחיד באשר הוא. בצורתו הבלתי-מרוסנת, הוא אחד הגורמים החזקים לפרימת הלכידות החברתית ואיום על חיי החברה והזהות הקולקטיבית בכל קהילה. אינדיבידואליזם איננו שלילי כל עוד הוא אינו פורם את הסולידריות החברתית. פרימה מתרחשת לרוב כאשר תכונה זו במצבה הקיצוני הופכת מאנרכיה (התפוררות חברתית) שולית של יחידים, לאנרכיה קיבוצית מונחית אידאולוגיה אנרכיסטית.
אינדיבידואליזם הא תכונה אנושית המקבלת חיזוקים נכרים ביהדות. מצד אחד, בעולם האמוני - קשר ישיר ובלתי-אמצעי בין האדם לבוראו; ומצד שני, בעולם החברתי - דגש על הקשר המשפחתי והקהילתי, שגם בחורגו ממסגרת המשפחה הגרעינית, הוא עדיין ממוקד באינדיבידואליזם באמצעות ראש המשפחה. בהיות ראש המשפחה (או הקהילה, משפחה מורחבת, בית-אב, שבט וכו') מעצם מקומו בהירארכיה, ראש וראשון לקבוצה כולה, אין מאתגרים את ייחודו ומעמדו ואלה מובטחים ומהווים חלק מהתרבות. נטייה זו הייתה בעבר הרחוק בין הגורמים שהחלישו את העם היהודי וסיכנו לא אחת את קיומו, עד לתקופת המלכים הגדולים - שאול, דוד ושלמה. משהסתלק שלמה, התפרקה הממלכה, שכן בין היתר השתנה סולם הערכים הנורמטיבי בחברה היהודית בהשפעת התרבויות הזרות בעמים שמסביב. ניתן לראות בכך את אחד הביטויים להתבוללות - חיקוי מתוך התבטלות של ערכים נחותים מאלה שמציעה התרבות היהודית. מכאן, גם
ברורה הדרך ממלוכה לחורבן - ממלכת ישראל התבוללה ונעלמה וממלכת יהודה התפוררה מבפנים והלכה בעקבותיה. בעידן החדש, עם הופעת הציונות על במת ההיסטוריה, לא עמדה לשרות העם היהודי האחדות החברתית מדינית, ממנה נפרד אחרי החורבן השני ל-2000 שנה בקירוב . לציונות נראה הרעיון טוב לצורך הצלת הנפשות באמצעות מפלט מדיני בהקמת מדינת-לאום; לכך אומנם חתרה. הוסכם על חלק מהעם היהודי בהשפעת תנועת אמנסיפציה, שאם מדינת לאום היא פתרון טוב לעמים אחרים, סביר ועדיף שתהיה פתרון טוב גם לעם היהודי. ככל שגברו הלחצים והאיומים, התחזקה תובנה זו בין חסידי התנועה הצינית. בדיעבד אנו יודעים שהשתמרה בציונות המדינית עד לניצחון הצבאי ב-1949, שהתחולל אחרי הבסת גרמניה, הופעת המלחמה הקרה שבלמה את האימפריאליזם הסובייטי והחלשות האיום הקיומי הישיר על היישוב בארץ מיד אחרי הכרזת העצמאות. עדיין חשוב לזכור, שגם במצב זה, סרב העם היהודי ברובו להכיר בצורך הקיומי שבשיקום מדיני ונותר ברובו בגלות עד עצם היום הזה.
1 אני רואה בעובדה זו בין היתר קידוש האינדיבידואליזם המסרב לשאת בעול הנטל הממלכתי, המחייב אזרח נורמטיבי בדמוקרטיה עכשווית.
התחזקותה הנוספת של ישראל והחלשה זמנית של האיומים הצבאיים הקונבנציונליים המידיים עליה, חוללו ב-1977, אחרי אירועי מלחמת יום הכיפורים, 1973, את המשבר החברתי הנמשך עד היום. הכל התפנו לחשבונות סקטוריאליים ולמאבקים על עמדות הגמוניה בישוב היהודי בארץ. המאבקים הסקטוריאליים אינם נעדרים רכיב אינדיבידואליסטי, שבצורתו הקיצונית הוא משקף אליטיזם מובהק ומופרז. מאבקם אלה מלווים אותנו אל סיפו של משבר הקורונה.
עידן הקורונה חושף שלושה איומים חדשים-ישנים, שהקצנה מתמדת בהם מתחילה להסתמן כאיום פנימי על הקיים: הגמוניה - חברתית, תרבותית, כלכלית, אידאולוגית, פוליטית והשכלתית. ריחוק חברתי - רעיון "עם אחד" ל"ארץ אחת" באמצעות קיבוץ-גלויות ומיזוג-גלויות, מפנה את מקומו לרעיונות של הגמוניה מונחית "עליונות סלקטיבית" ונוצר פער חדש של "הם" ו"אנחנו" שגבולותיו נקבעים על-ידי אליטות מטעם עצמן. בתהליך זה, נדחקת הדמוקרטיה לקרן זווית. לא עוד "קול אחד" לכל אזרח ושוויון בין כולם בזכות ובכושר ההכרעה. את "הנכון" וה"לא נכון" קובעים "המתקדמים", נציגי "העולם החדש". שוויון זכויות הפך לזיכרון עמום לדעה שעבר זמנה, ושותפות אמת מוגבלת רק למי ששייך ל"קליקות הנכונות". מחשבות זדון על פילוג - בנוסח: "איש לאוהליך ישראל"!
משבר הקורונה מביא את הסיבוך החברתי, שהחל במשבר 1977 והמשיך במשבר ההמרדות במלחמת לבנון הראשונה (1982), בכשלי האינתיפאדה הראשונה (1987), בהסכם אוסלו (1993), ברצח רבין (1995), בבריחה מלבנון ובאינתיפאדה ה-2 (2000) ובגירוש מתיישבי פיתחת רפיח (2005) והמאבק על עליונות חברתית-פוליטית מ-2006 ועד ימים אלה. לכאורה, מנסה מאבק זה להכריע בין שתי גישות עקרוניות, שאת האחת מהן - גישת ההשתעבדות לדעת הקהל העולמית ע"ח התקומה היהודית, מוביל השמאל על גילגוליו השונים ואת השנייה - חידוש הריבונות היהודית והחיים היהודיים בארץ ישראל, מוביל הימין. בכל השנים מאז מהפך 1977 התחלפו ראשי ממשלה מימין ומשמאל והתקיימו ממשלות "ליכוד לאומי" אד-הוק למטרות שונות, אבל לא הושגה הכרעה פוליטית בסיסית בין שתי ההשקפות הדומיננטיות בישוב היהודי בישראל. התחזקות אידאית ודמוגרפית של הימין בשני העשורים האחרונים, מביאה אותנו אל סף שלוש מערכות הבחירות של שנת 2019, שגם בהן לא הושגה הכרעה פוליטית ברורה, אבל נתניהו, כנציג הימין, נותר ראש הממשלה ומוביל אותה במערכות אלה. כניסתו של טראמפ לבית הלבן, והקשרים שרקם עימו נתניהו, יצרו בפעם הראשונה את הסיכוי להשגת הכרעה לטובת השקפת הימין - סיפוח איו"ש ודחייה סופית של רעיון הקמתה של מדינה פלשתינית בארץ-ישראל המערבית. מבחינת השמאל הגשמת יעד זה מהווה מפלה היסטורית וסוף דרכו ואחיזתו הפוליטית בחלק חשוב של המגזר היהודי בישראל.
הכרה זו מצד השמאל החריפה במהלך מערכות הבחירות של 2019 את התנגדותו להגמוניה של הימין, מתוך הבנה שהמגמה הדמוגרפית אידיאולוגית של העשור האחרון איננה זמנית וחולפת אלא יסודית ומתמשכת. בהיות נתניהו המנהיג הבלתי מעורער של הימין, פוליטיקאי מחונן ואדם השולט היטב ברזי היחסים הבינלאומיים, הפך האיש לאויב פוליטי מסוכן. השמאל לא היה מעולם צימחוני ומעולם לא היסס לתקוף את יריביו בימין ללא חמלה ובצורה חריפה ואלימה.
2 לשם כך גייסו את הכוחות מבית ובמקביל גייסו גם כוחות פוליטיים יהודיים ולא-יהודיים מבחוץ; הכל בשם "המלחמה על הבית". לתופעות אלה נילוו שתיים נוספות ושליליות ביותר: א. רדיפת נתניהו אישית
3 ב. גיוס מערכת המשפט לסיוע בהנצחת השקפת העולם השמאלנית, ע"י השתלטות משפטית על צמתי קבה"ח בממשל הביצועי ובכנסת, בניגוד לעמדת הרוב הנבחר בכנסת. חלק אחר מהמאבק כלל גיבוי מוחלט ובלתי סביר ליועץ-המשפטי לממשלה, שאיננו אלא פקיד ממשלתי בכיר, שניתן בידו באמצעות תמיכת בג"ץ, כוח לשתק על-ידי חוות-דעת מפוקפקות ושנויות במחלוקת, את כושרה של הזרוע הביצועית לממש את תפקידיה כמוגדר בחוק. מגמה זו התבהרה כבר ערב מערכת הבחירות הראשונה מבין שלוש האחרונות, אפריל 2019. מהלכיה של שרת המשפטים דאז, איילת שקד, שביקשה לנטרל חלק ממהלכים אלה טורפדו ע"י חברים בקואליציה, עם שר האוצר כחלון בראשם. עם חלוף הזמן התברר שממשלת החירום, שהוקמה אחרי מערכת הבחירות השלישית, כבר בצל איום הקורונה, קיבלה על עצמה כתפקיד מרכזי בממשלת החירום הפריטטית את "השמירה על שלטון החוק". אולם, למעשה היא משמרת את "שלטון המשפטנים".
הרחבת בסיס המחלוקות המדיני לתחומי הממשל המקומי, הופכת את המאבק על ההגמוניה ליסודי ומהותי יותר, ואת תוצאותיו הסופיות למכריעות יותר לגבי עתיד המדינה ודרכה. התמונה המצטיירת מהאמור לעיל מסבירה את
אופי הוויכוחים והמחלוקות האחראיים לקרע הפוליטי-אידאולוגי בין שתי הקבוצות הראשיות במגזר היהודי ואת חשיבות ההכרעה בסוגיות אלה.
דומה שחלק לא מבוטל מהמתמודדים במאבק זה, במיוחד אלה שקריאותיהם לנהוג ולקיים דמוקרטיה כהילכתה נשמעו תדיר ברמה, שכחו בעיצומו של המשבר ובהשפעת השלכותיו את טיעוניהם הבסיסיים. הם מדשדשים עתה בבוץ שכל כולו הוא הגמוניה ודרכי שימורה, אפילו תוך שימוש בכוח ואמצעי כפייה. אירוע הקורונה משמש להם כסות לכוונות האמיתיות. השילוב בין דמוקרטיה פוסט-מודרנית לבין דמוקרטיה קלאסית רציונלית, היא ההנחה המוטעית שחופש אישי בדמוקרטיה, עשוי בתנאים מסוימים להפוך לזכות לפרוש אינדיבידואלי ושרירותי של החוק עד כדי זכות סלקטיבית להפרתו. אצל אחרים, מגילת הזכויות מתפרשת כזכות חד-צדדית ובלתי-מוגבלת להציק ולהפריע לאחרים, למשל בהפגנות פרועות וממושכות באזורי מגורים צפופים. רק אמש (11.9.2020) צפינו בדווחי הטלוויזיה בכדורגלן ישראלי מפורסם, שמתפרע כאשר המשטרה מופיעה בביתו עקב תלונות שכנים על מסיבה רעשנית. לא רק ההפרעה לשכנים אינה מעניינת אותו, גם האיסור הרפואי על התקהלויות ללא נקיטת אמצעי זהירות, שמחייב החוק, אינו מעניין אותו - כי הוא "סלב" וזה ביתו...
משבר הקורונה, בהעדר חיסון נגד הנגיף, הוא משבר דיכוטומי. מצד אחד נדרשים אמצעי זהירות, שעיקרם מניעת התקהלות, חבישת מסכות ושמירת היגיינה ומרחק, ומן הצד השני, אנו עדים לחוסר משמעת ציבורית (לא משנה מה הסיבה הישירה לכך) ולהעדר אכיפה מחמירה (כשל ממשלתי מובהק); שתי התופעות גורמות להאצת ההדבקות וגידול לא לינארי במספר החולים, לצד צורך בהסגרים נרחבים, הפוגעים קשות בכלכלה הלאומית. בשילוב זה הופך האינדיבידואליזם האובססיבי והמופרז לאגואיזם טהור. כל נפגע רואה אך ורק את הקטע הפרטי שלו - ומרכיב הקולקטיביזם נעלם. אולם אין חברה יכולה להתקיים על בסיס של אגואיזם טהור. מטריד מאוד לחזור ולהיווכח שוב ושוב, עד כמה קלושה ופרימיטיבית תודעת עובדה זו בקרב הציבור.
ממשלת ישראל לא הראתה גדולות ונצורות (בלשון המעטה) בטיפולה במשבר עד כה. היא כשלה בהיערכות מקצועית ולוגיסטית, בתכנון מהלכים ארוכי-טווח, במתן הוראות ברורות לציבור ובהכנת מהלכים קיצוניים דוגמת סגר ודרכי היציאה מהם עם מיזעור נזקים בלתי הכרחיים. הממשלה גם לא הוכיחה נחישות ושליטה בציבור מצומצם יחסית שמפר את הוראותיה ומסכן בכך ציבורים אחרים לצד העובדה שהוא מחבל במודע בכלכלה של כולם. השיקולים הפוליטיים הפכו לשיקולים המכריעים והשיקולים החשובים באמת נדחקו לשוליים כדרך שכיחה להתחמק מהכרעות קשות - זו איננה מנהיגות לאומית. התנהלות זו מפחיתה את אמון הציבור בממשל ואת הסולידריות, דוחקת כל פרט לקבוצת האינטרס הייחודית לו ופוגמת בנכונות לשיתופי פעולה. ככל שהאיום חריף ומקיף יותר, המנהיגות מצטיירת כחלשה יותר והציבור חש עצמו זנוח ומופקר. כך מתפוררים מהר ובצורה חריפה יותר קשרי האינטרסים המשותפים הבונים לכידות לאומית ברת-קיימא.
4 כשל ברמה כזו מחייב בדרך כלל התפטרות הממשלה. לאור שילוב המשברים - פוליטי, כלכלי, ובריאותי, ספק אם התפטרות בעת הזו תוביל לתוצאות טובות יותר אך ברור שהיא תוביל לנזקים כלכליים נוספים וחמורים יותר. עם זאת, אם רוצה הציבור להתקדם לעבר מציאות טובה יותר בניהול המשבר: מוטב יניח זמנית לפן הפוליטי ויתמקד בבקרה עצמית קפדנית ובדרישה תקיפה מהממשלה: להחריף את האכיפה, להחמיר את הענישה למפרים, לבנות ולפרסם בהקדם תוכנית חילוץ מהסגר ושיקום ארוך טווח למשק, כמו-גם תוכנית תמיכה בנפגעי-סגר שלא באשמתם, לתקופת הביניים שבין הכניסה לסגר לבין החילוץ מתוצאותיו.
