מפלה אסטרטגית במלחמת הדרכים (ג)

המשך ניתוח מבצעי היהודים במלחמת הדרכים בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות - מבעד לפריזמה של עקרונות הלחימה.

רוח לחימה

"[רוח לחימה הנה] הנעת החייל להשגת המטרה המאפשרת לשמור על חיוניות היחידה בשעת משבר. רוח הלחימה הכרחית לצבא קטן ומהווה פיצוי על חולשה חומרית".¹

יחסי-הכוחות בין התוקפים (ערבים) למותקפים (יהודים) בקרב שיירת חולדה לא חייבו את היהודים לסגת, כיוון שהיה להם יתרון בכוח צבאי, בכוח האש, בניסיון קרבי ובמשוריינים. את הכישלון גרמם שבר ברוח הלוחמים והמפקדים היהודיים. ליקוי נוסף בתפעול השיירות היה סירוב נהגי משאיות, אזרחים שלא גויסו, לצאת לגוש-עציון וסירוב קואופרטיווים לתחבורה להשאיל משאיות לשיירות הללו. בין המסרבים - 'אגד', שכמה מהאוטובוסים המשוריינים שלו כבר יצאו משירות בגלל השיירות. משאיות ואוטובוסים הוחרמו, ונהגיהם סירבו לנהוג בהן "אל המוות".²

בכמה שיירות התברר, שמפקדים לא שלטו בכוחותיהם (גם כיוון שמיקמו את עצמם במקום לא-מתאים בשיירה), וגילו "ראש קטן"; ולוחמים לא פינו נפגעים, הפקירו רכב, ציוד ואספקה; ורבים ברחו משדה הקרב. המשוריין של צבי זמיר ושל מישאל שחם נסע בסוף שיירת נבי דניאל, ולשני מפקדיה לא הייתה שליטה על משורייני החוד. כשקיבלו דיווחים בקשר על ההיתקלות, פקד זמיר על מכבי מוצרי³ לשלוח את ארבעת משורייני העתודה מרמת רחל לכיוון בית לחם. המשוריינים יצאו לדרך, בפיקוד מנחם רוסק, וחזרו לרמת רחל כשנתקלו במחסומים ובאש חזקה, ואחדים מהלוחמים נפגעו. התשדורות מעידות, שלמפקדי השיירה ולאנשי המטה העורפי בירושלים לא היה מושג מה איתרע.

פשטות וגמישות

"[פשטות הנה] שיאה של המקצוענות; עיקרה הימנעות מיצירת תוכנית ששלביה תלויים זה בזה. תפקידו של הכוח פשוט וברור גם כשהתוכנית הכללית מורכבת".⁴

תוכניות השיירות מפגינות פשטות, שטחיות, מחשבה שגרתית ולא יצירתית ואי-גמישות, שהועילו לערבים לנצח במלחמת הדרכים, בעיקר, אחרי שלמדו את התנהגות היהודים ואת אי-רצונם לחרוג ממתכונת השיירות.

שיתוף פעולה⁵

שיתוף פעולה הנו הפעלה מתואמת של כוחות ושל אמצעים - כולל מזרועות שונות ומחילות שונים.

ברוב השיירות שכשלו לא היה שיתוף פעולה בין השיירה לבין סביבותיהן היהודיות, הצבאית והאזרחית. חטיבת 'כרמלי', גדוד 21 ואנשי הגליל המערבי לא תרגלו הגנה על שיירה מותקפת, למרות פקודות-הקבע בנוהל הוצאת שיירות, שפורסמו בתחילת המלחמה. כשהותקפה שיירת יחיעם, שהו רוב המפקדים הבכירים ב'כרמלי' בקיבוץ כפר-המכבי, בהדגמת ירי במרגמה "דווידקה". רץ על אופנוע הביא לכפר-המכבי את הידיעה על הקרב, שהתחולל ליד כברי. צבי בן-ארי, סגן-מפקד גדוד 21, מיהר אל מטה הגדוד בקריית-חיים, אך לא היה יכול לעשות דבר להצלת מפקדו ופקודיו.

שיירת יחיעם לא דיווחה מפני שמכשירי-הקשר שלה נפגעו. ראשונים ידעו על האסון חברי קיבוץ מצובה, שראו את המתרחש ממרחק חמישה ק"מ. האלחוטאי שמשון כוכבי שלח ממצובה מברק בהול למִפקדת החבל שבנהריה. יצחק אבני, מפקד החבל, לא היה במפקדתו, אלא בביתו בקיבוץ אילון, ולא היה מי שיחליט ויפקד. אנשי פורץ המחסומים שהגיעו ליחיעם, לא ידעו מה קורה לחבריהם, שנותרו ליד כברי. למִפקדת חטיבת 'כרמלי' בחיפה לא הגיעו ידיעות מדויקות. המטוסים המעטים של שירות האוויר טסו באותו היום בגזרה של שיירת נבי-דניאל מדרום לבית לחם. מפקדת 'כרמלי' לא שלחה תגבורת לשיירת יחיעם דרך הים, ולא הורתה באלחוט ליחידות החי"ש והפלמ"ח, שחנו בקיבוצי הגליל המערבי, לצאת לעזרתה. מאילון טלפן יצחק אבני לנהריה. בחדר המפקדה ישבו חיים שדמי וישראל קרסנסקי, קצין הנוטרים, ושלושתם החליטו לבקש עזרה מהבריטים. חוליות מקיבוץ מצובה, שיצאו בלילה לחפש ניצולים, לא הגיעו עד מקום ההיתקלות.

בקרב שיירת יחיעם התגלו עוצמת היישוב העברי וחולשתו: העזה ונכונות להסתכן של הלוחמים ותפקוד לקוי של מפקדת החטיבה, של מפקדת הגדוד ושל המפקדים בכל הנוגע לתכנון, לשימוש במידע ולהתנהגות בקרב. ההערכה, שקיום היישובים תלוי בשיירה, הייתה מוטעית. ארגון השיירה ואבטחתה לקו, והיו בניגוד להוראות הקבע של אגף המבצעים במטכ"ל ה'הגנה': השיירה יצאה לדרך אף שהיה ידוע, כי האויב מחכה לה. יישובי הסביבה וחטיבת 'כרמלי' לא החישו עזרה למותקפים.

מינהלה

מינהלה הנה ארגון הכוח בהתאם למשימתו והספקת כל צרכיו המבצעיים, המינהלתיים והתחזוקתיים, כדי שיוכל לבצע את משימתו.

רעה חולה אחרת הייתה הכנות מרושלות ליציאת שיירות, ובמסגרתן איחורים כרוניים, שסיכלו הפתעה. שיירת נבי דניאל הנה דוגמה טובה לכל מה שהשתבש בשיירות. צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי, קיבל ב-23 במארס הוראה לפקד על אבטחת שיירה לגוש-עציון (שיירת נבי דניאל), והחל לארגן את אבטחתה רק שלושה ימים אחר כך, יום לפני ביצוע המשימה, כשעמוס חורב, סגנו, בתל אביב. חלק מהמאבטחים היו פקודיו מהגדוד השישי, וחלק היו מלוחמי הגדוד החמישי, שזמיר לא הכיר את רובם. לכוח האבטחה היה אופי של יחידה מקובצת, וההכנות לקראת המבצע היו לקויות בגלל היעדר הסמג"ד. למרות שעד הרגע האחרון תוקנו משוריינים וכלי-נשק פגומים, נותרו בכוח האבטחה מכשירי-קשר תקולים, והנשק והרכב היו רעועים טכנית.

השיירה הייתה מוכנה לצאת השכם בבוקר שבת (ארבע, או ארבע וחצי) ממחנה שנלר בירושלים, אך המאבטחים של צבי זמיר הגיעו מקיבוץ קריית-ענבים, שבו לנו, באיחור רב - רק בשבע וחצי (לדברי אנשי חטיבת 'עציוני'), או לפניה (לדברי זמיר). רק בשעה שמונה הגיע שֶדר מירושלים: השיירה יצאה לדרך. הטייס דניאל בוקשטיין משירות האוויר (ש"א), שהמריא בשעה חמש וחצי בבוקר משדה-דב בתל אביב, דיווח בשעה שבע, שהשיירה ליד מחנה שנלר, והודיע במכשיר-הקשר למפקדהּ, שאין בדרך ריכוזי ערבים, והשיירה יצאה לדרך.

יצחק לוי ויצחק נבון, אנשי הש"י הירושלמי, הודיעו לשחם ולזמיר, שערבים זורמים לבית לחם מכל הכפרים. שני המפקדים לא ביטלו את המבצע, כיוון שהאמינו, שפקודיהם יתגברו על כל תוקף.

בשעה תשע וחצי, באיחור ארבע שעות, הגיעה השיירה לרחבת העץ הבודד בגוש-עציון, ומטענה נפרק. לדעת שחם, היה האיחור ביציאת השיירה הגורם העיקרי לסופה המר. שחם לא התייחס כלל לאיחור נוסף, שצברה השיירה: פריקת המטען ארכה כתשע-עשרה דקות, והשיירה יצאה לדרכה חזרה רק בשעה 11.30 - שש שעות וחצי אחרי השעה, שנקבעה בתוכנית המבצע, ושעה וחצי אחרי שהסתיימה פריקת מטענה.6 כלומר, הגיעה מאוחר, ושהתה בגוש-עציון זמן מיותר, שהערבים ניצלו לחסום היטב את דרכה חזרה.

דוגמה מעניינת להכנות המרושלות ליציאת שיירות הנה מסיבת מפקדים, שבה חגג דוד שאלתיאל, מפקד מחוז (ממ"ז) ירושלים וחטיבת 'עציוני', עם מפקדים מה'הגנה' ומהפלמ"ח בעת הכנות ליציאת שיירה. משום-מה, התעלמו מלקחי בועז שכביץ, מפקד "שיירת דבורה", שהמליץ לא לצאת שוב בשבת, כיוון שהערבים הבינו, שהיהודים ינצלו שוב את השבת (שנערך בה יום שוק אזורי בבית לחם) להניע שיירות לגוש-עציון. שיירת נבי דניאל יצאה לגוש בשבת בבוקר באיחור - למרות ששירות הידיעות (ש"י) סיפק מודיעין, שהערבים מתכוננים לארוב לשיירה, שתבוא בשבת לגוש-עציון, בדרכה חזרה לירושלים.

דיון

למרות שיחסי הכוחות בין המגויסים היהודיים למגויסים הערביים בסביבות ירושלים היו לטובת הראשונים, במלחמה על הדרך לעיר הייתה יד הערבים על העליונה. לכאורה, הצלחת הערבים הייתה מובטחת מפני ששיירות, הנעות בשטח אויב מאוכלס, חשופות לפיגועים. לכך התוֹוספה בעיה קשה: הטקטיקה של מגיני השיירות לא השתכללה בחודשים הראשונים למלחמה, כמו זו של תוקפיהן. רוב מפקדי השיירות היו מפקדי-כִּתות ומפקדי-מחלקות צעירים, שכבר צברו ניסיון קרבי, והתקשו לפקד על שיירות גדולות. יתר-על-כן, מפקדיהם לא הצליחו להוכיח, שהיו ראויים לתפקידיהם. כלומר, הפיקוד הזוטר והפיקוד הבכיר הכשילו את אנשיהם במלחמת הדרכים.

הפיקוד הבכיר על השיירות כיסה על כישלונותיו בדיווחי שקר, שנועדו להסתיר את חרפתו (גם על-רקע המתח הארגוני והמפלגתי בין ה'הגנה' לבין הפלמ"ח); ולפיכך, לא הופקו לקחים, ומה שנלמד בדם רב לא יוּשם. כלומר, מגיני השיירות חזרו על מה שהערבים למדו על הלחימה היהודית, והתכוננו היטב להתמודד עמה, ולסכלה. עוד לפני שחולצו אריה טפר ופקודיו מנבי דניאל, כתב דוד שאלתיאל, ממ"ז ירושלים, מכתב לבן-גוריון, לישראל גלילי (ראש המטה הארצי של ה'הגנה', ליעקב דורי (רמטכ"ל ה'הגנה') וליגאֵל ידין (קצין המבצעים במטכ"ל ה'הגנה'), ואת מכתבו הדפיס בעצמו, כדי שתוכנו לא ייוודע לאיש. שאלתיאל האשים את הארבעה, שאיש מהם לא בא לירושלים בשבוע האחרון של מארס, ולא ראה מקרוב את חומרת מצבהּ. כל שיירה, שיוצאת מירושלים, כתב שאלתיאל, היא הרפתקנות צבאית. לדעתו, "יש להחליט החלטות רדיקאליות וכואבות". כלומר, לפנות את גוש-עציון, את עטרות, את נווה-יעקב ואת הר-טוב, ולתגבר את ירושלים, וָלא "... לא תחזיק ירושלים מעמד אפילו עד חמישה-עשר במאי".⁷

ואכן, בן-גוריון החליט, אחרי הכישלון בקרב שיירת חולדה, החלטה רדיקאלית. דווקא דיווחי שקר על מה שאתרע בקרב שיירת חולדה הניעו את בן-גוריון לעבור מאסטרטגיה פאביאנית של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה מול ערביי ארץ-ישראל. הוא כפה על ה'הגנה' את מבצע 'נחשון' (15-5 באפריל 1948), שתרומתו לניצחון היהודים במלחמת הקוממיות, אינה מוטלת בספק.

למרות זאת, סבור מילשטיין, שפרשת שיירת נבי-דניאל הנה "אירוע צומת" במלחמת הקוממיות. בעשרה הימים, שקדמו לפרשה, נחלו היהודים כישלונות במלחמת הדרכים, ושלושה מהם אתרעו בסביבות ירושלים: שיירת הר-טוב (18 במארס), שיירת עטרות (24 במארס) ו"שיירת פורים" (24 במארס).

כוחות ה'הגנה' והפלמ"ח נכשלו כישלון חמור במבחן הערכי במלחמת הדרכים. כך, לא נחלצו כוחות בעין ויישובי הסביבה לעזור לשיירות מותקפות, לא חולצו כל הניצולים מהשיירות ולא פינו את גוויות הנופלים. בכמה מקרים סמכו על הבריטים, שיעשו זאת.

כך, באחד באפריל 1948 בא מישאל שחם לחולדה, ודרש מהמפקדים לאסוף מיד את הגוויות של חללי קרב שיירת חולדה. לדבריו, אמרו לו המפקדים, שזה לא תפקידם, וכנציג המטכ"ל, כפה עליהם למלא את פקודתו. אנשי הפלמ"ח לא אספו את כל הגוויות, והמפקד הבריטי של משטרת רמלה נענה לבקשת זלמן פלג, מפקד אזור (מא"ז) חולדה, ושלח שוטרים בריטיים לאסוף את הגוויות משדה הקרב, ולהביאן לחולדה.

פלג כתב ביומנו: "יומיים אחרי הקרב עמדנו ... לפני השער, לפנות בוקר, וראינו דמות מתקרבת מהשדות בדרום ... כשהיה יותר קרוב הבחנו שהאיש צולע, ואחר-כך ראינו שזה יהודי. הכנסנו אותו פנימה ולקחנו אותו למרפאה. הוא סיפר, שהוא מלוחמי השיירה, ... [ש]נפצע ונשאר בשטח ... מפקדי הפלמ"ח חקרו אותו. לא היה נעים להם סיפור קורותיו. ביקשו ממנו לעזוב את המקום. והם העבירו אותו הלאה, ואחר-כך לבית-חולים".

במברק ששלח עוזי נרקיס ליצחק רבין נכתב, שתפקוד הכוח של יוחנן זריז היה לקוי, מפני שהמחלקות לא התאמנו כראוי. "המפקדים הוכיחו כושר, אך הטוראים גילו סימני פחד, והשתמטו מנשיאת פצועים, ומתפקידים שונים".

הפקרת חיים גולדיס ופקודיו כמה מאות מטרים מכוחות הפלמ"ח בקרב שיירת חולדה הייתה אחת ההחלטות החמורות ביותר בכל מלחמות ישראל. הנצורים ביקשו עזרה, ואפשר היה להגיע אליהם, אפילו ברגל, וליוסף טבנקין ולפקודיו היו משוריינים. אחרי שנים, שאלה עטרה דור-סיני את יוסף טבנקין: "למה לא חילצתם"? לדבריה, "הוא אמר שלא היה אפשר. הוא הסביר שהיה לו שיקול-דעת אם להציל את כל הפלוגה. זה מה שהוא ענה, והתשובה לא סיפקה אותי".

מורשת הקרב של ה'הגנה' ושל הפלמ"ח הונחלה לצה"ל, שממשיך במסורת המקצועית של ארגון מיליציה פוליטי וטריטוריאלי. מורשת זו מבוססת על טרוּאיזם, על הכללות, ומעלה עניינים שוליים לכלל ערכים. העיקרון החשוב בה הנו "בתחבולות תעשה לך מלחמה"⁸, שמשמש גם כססמת "המוסד" - מקבילה לעקרון המלחמה "תחבולה".⁹

כך מתאר אתר בית הפלמ"ח את החשיבה הצבאית של הארגון: "תיאוריה צבאית [ישראלית] ... התפתחה בתהליך ממושך ... מעצבי החשיבה הצבאית של הפלמ"ח הניחו כי התורה הצבאית הנה חלק בלתי-נפרד מהשקפת עולמם ומניסיונם של הציבור ו[של] היחידים, המרכיבים את היחידה הצבאית ... הערכים האלה ניכרו בגיבוש תפיסתו הצבאית של הפלמ"ח ... יצחק שדה גרס, כי אין להעתיק דגמים, הקיימים בצבאות אחרים ... התורה הצבאית הארץ-ישראלית לא תעוצב בידי מומחים-לדבר, אלא תתגבש כדרך מעשה האמן, המסגל את החומרים, העומדים לרשותו, לתנאי הסביבה ...".¹⁰ אלו מלים גבוהות, שאין להן כל ביסוס מקצועי. יתר על כן, התורה הצבאית מבוססת על לימוד ניסיונם של צבאות אחרים, והתאמתו לתנאים מקומיים.

במלחמת הדרכים בולטים אי-דבקות באמת (כלומר, דיווחי שקר וסיפורי להד"ם), זלזול באויב (בהכנות ליציאת שיירות) ואי-תחקור אירועים. כתוצאה מכך, הוסתרו כישלונות אישיים, והדבר הנורא ביותר - הוסתרה הפקרת לוחמים, בניגוד לאתוס, שכביכול הנחיל הפלמ"ח לצה"ל, של אחוות לוחמים. היה אפשר לעבור על זה לסדר-היום, אך התופעות נמשכו בקרבות על הדרך לירושלים.¹¹ כלומר, ניסיון קרבי לא נצבר ולא הזין שינויים בתורת הלחימה. ועוד רעה חולה - במלחמת הדרכים נכפתה שתיקה עך הלוחמים ועל המפקדים, כדי שלא יכבסו את הכביסה המלוכלכת בפומבי; ומי שחרג משתיקה זו נענש קשות. לפיכך, קודמו מפקדים, שנכשלו בקרבות, והגיעו לתפקידים בכירים ביותר בצה"ל.

חלק שלישי ואחרון במאמר, שפורסם בראשונה בכרך השביעי בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", שכותרו, "ניצחון ערבי במלחמת הדרכים. השמדת שיירות יחיעם, נבי דניאל, חולדה" מאת ד"ר אורי מילשטיין, שיצא לאור בימים האלה בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית.