ג'ו ביידן בילה את רוב 50 שנותיו בפוליטיקה במרכז של הדברים. כמועמד לנשיאות הוא הטיף למתינות, באומרו שהמדינה אינה כה פרוגרסיבית כפי שטענו כמה מיריביו במפלגה הדמוקרטית. כסגן הנשיא, הוא היה נציג הבית הלבן לשיחות עם הרפובליקנים בקונגרס, לעיתים בחוסר הצלחה. ולאורך עשרות שנותיו בסנאט, הוא ידע למצוא את דרכו למרכז המפה ולהתיידד עם עמיתים מהצד הרפובליקני.

כעת יהפוך ביידן לנשיא בוושינגטון מפולגת ויעמוד בפני המבחן האולטימטיבי של שינויי הזמנים – ועד כמה הוא השתנה, צופה ניו-יורק טיימס. בעוד הדמוקרטים מקווים לזכות ברוב בסנאט בשתי ההתמודדויות המכריעות בג'ורג'יה בתחילת ינואר, בעלי בריתו של ביידן מתחילים להתכונן לאפשרות של שליטה רפובליקנית בסנאט. אפילו התסריט האופטימי – תיקו 50-50 והקול המכריע לקאמלה האריס – יציב את גורלו של ביידן בידי אנשי המרכז בסיעה הדמוקרטית.

מבחינה של קביעת המדיניות, זוהי אכזבה ברורה לצוותו של ביידן. המצב מסבך בצורה משמעותית את יכולתו להעביר את החקיקה שבראש סדר העדיפות שלו, כמו ביטוח בריאות ושינויי האקלים, ומגביר את האפשרות שיהיה צורך בשיתוף פעולה רפובליקני משמעותי כדי לאשר את מינוי חברי הקבינט שלו. ביידן יצטרך להפעיל את הטיעונים שהעלה לאורך הקריירה שלו: טוב להגיע לפשרה, גם התקדמות צנועה היא התקדמות.

ידידיו של ביידן אומרים, כי תוצאות הבחירות יחזקו את אמונתו בסגנונו, ולו רק משום שאין דרך אחרת. הוא מכיר בכך שהעולם השתנה; הוא פחות בטוח בכך שגם השקפת עולמו צריכה להשתנות. שליטה רפובליקנית בסנאט גם עשויה לספק לו תירוץ מול האגף השמאלי במפלגתו, לעכב או לפחות להקהות יוזמות כמו הגדלת מספר השופטים בבית המשפט העליון.

ביידן תמיד ראה את עצמו כאדם בעל כישורי שכנוע יוצאי דופן, וכמי שמשוכנע לראות את הטוב שבבני אדם ואינו כבול בידי אידיאולוגיה נוקשה. הוא נהג לספר לעיתים קרובות על עצה שקיבל בתחילת דרכו ממייק מנספילד, שהיה שנים רבות מנהיג הרוב בסנאט: "תמיד ראוי לבחון את טיעונו של האחר, אבל לעולם אל תטיל ספק במניעיו רק משום שאינך יודע מהם".

הבעיה של ביידן, טוען הטיימס, היא שמניעיהם ויוזמותיהם של הרפובליקנים יהיו מנוגדים לשלו רוב הזמן. כאשר מנהיג הרוב הרפובליקני, מיץ' מקונל, ניצב לאחרונה מול בית לבן דמוקרטי – בו ביידן היה סגן הנשיא – הוא אמר במפורש שמטרתו היא להבטיח שברק אובמה יהיה נשיא של קדנציה אחת בלבד. ביידן שמר אז על קשרי עבודה טובים עם מקונל ואמר שיעבוד עם הרפובליקנים "במקומות בהם נוכל להסכים", הוא התקשה לעיתים להסביר מדוע יצליח היום יותר מכפי שהצליח ממשל אובמה, אבל טען שחייבים לנסות.

אבל השאלה הקבועה לביידן בקמפיין הייתה: האם הוא האדם המתאים לוושינגטון הנוכחית או רק לוושינגטון הישנה? האם הוא מקובע מדי לוושינגטון הישנה מכדי להבין את הנוכחית? עמיתים-לשעבר היו חלוקים בדעותיהם בנוגע ליכולתו של ביידן להתאים את עצמו למפלגתיות הקיצונית של היום, כאשר חלקם מביעים ספק בכך שהרפובליקנים ישתנו בצורה משמעותית אחרי שטראמפ יסיים את תפקידו.

"אני לא חושב שזה הפיך", אומר הסנאטור לשעבר בוב קרי. "הוא היה שם שמונה שנים תחת אובמה. הוא יודע שהרפובליקנים יכולים להפריע מאוד מאוד אם הם רוצים". ועדיין, ממשיך קרי, אולי כדאי להיות מעט תמים ולהעלות למרות הכל יוזמות בין-מפלגתיות, בין היתר כדי לזכות בתמיכת הציבור ביוזמות הגדולות שלו. ואילו הסנאטורית לשעבר קרול מוזלי-בראון סבורה, כי חלק גדול מנסיונו של ביידן נותר רלוונטי. "הוא מכיר את כל דרכי הממשל טוב יותר מכל אדם אחר", אמרה.

חלק מהפשרות והקולגיאליות של ביידן נראות כיום לא-טוב, מדגיש הטיימס. הוא עצמו התנצל על האופן בו ניהל ב-1991, כיו"ר ועדת המשפטים, את השימוע למינויו של קלרנס תומס לבית המשפט העליון, על-רקע האשמותיה של פרופ' אניטה היל ולפיהן הוא הטריד אותה מינית; ביידן לא מנע מן הרפובליקנים לחקור אותה בצורה תוקפנית ופוגענית.

מי שמכירים את ביידן אומרים, ששנותיו תחת אובמה רלוונטיות יותר להלך רוחו כיום. שמונה השנים הללו אופינו במתקפות חריפות של האגף הקיצוני במפלגה הרפובליקנית ("אנשי מסיבת התה") על הנשיא השחור הראשון ובחוסר נכונות לעבוד איתו. אבל גם זה לא גרם לביידן לנטוש את נסיונותיו לבנות קונצנזוס, גם אם מטרה זו הייתה לעיתים בלתי אפשרית. "היה זה מבחן לצורת חשיבתו, אבל זה מעולם לא גרם לאיבה גלויה מצידו", אומר מאט טפר, שהיה אז כותב נאומים בכיר של ביידן.

כמה מתומכיו של ביידן ציינו את התחייבותו החוזרת ונשנית מאז יום הבחירות להיות "נשיא של כל האמריקנים" כמסר הנדיב הנחוץ כיום. למחרת הבחירות אמר ביידן, כי כאשר המרוץ יסתיים – תגיע השעה "להתאחד, לרפא, לשבת יחדיו בתור אומה. זה לא יהיה קל. אני לא תמים". איש אינו חולק על שזה יהיה קשה; האם הוא תמים?