יהודי אחד בא לרבו ובפיו שאלה מסובכת: כיצד עליו לדווח על הגיל של בנו לפקידי השלטון הגויי? האם לרשום אותו צעיר בשנה, כדי להגדיל את סיכוייו למצוא שידוך, או לרשום אותו מבוגר בשנה, כדי שלא יילקח לצבא? השיב לו הרבי: אולי תרשום אותו בגיל המדויק? גירד היהודי בראשו והודה: על זה לא חשבתי.

הבכיינות התורנית של הימין, בארה"ב וגם בישראל, היא על "צנזורה" נגד דונלד טראמפ: פייסבוק וטוויטר חוסמות תכנים שקריים שלו או מפנות את תשומת הלב לכך שמדובר בתכנים כוזבים, ורשתות הטלוויזיה הגדולות קוטעות את השידורים החיים של דבריו כאשר הוא מבלף. הטענה היא, שצריך לתת למנהיגים פוליטיים לומר הכל. מעניין שעל אפשרות אחת לא חושבים דוברים אלו: לצפות שמנהיגים יאמרו את האמת, ואז בכלל לא תתעורר השאלה האם צריך "לצנזר" אותם.

איכשהו מצפים מאיתנו להתרגל שמנהיגינו ישקרו לנו. לא "רק" יאמרו חצאי אמיתות; לא "רק" יסתירו עובדות לא נוחות; לא "רק" יפזרו הבטחות חסרות כיסוי – אלא גם ישקרו לנו בפרצוף, בפה מלא ובלי להניד עפעף. שהרי מה אומרים לנו? תנו להם להגיד כל מה שהם רוצים, הם מנהיגינו ומותר להם לעשות זאת. ואני חשבתי לתומי, שתפקידו הראשון במעלה של מנהיג הוא לנהל ביושר את ענייני הציבור וממילא לדווח לו ביושר על מעשיו. אבל זו כנראה באמת תמימות בלתי נסבלת.

איפה עובר הגבול? בשנת 1997 יצא הסרט הסאטירי הנהדר "לכשכש בכלב", המתאר כיצד נשיא ארה"ב נקלע למצוקה קשה בדעת הקהל ערב הבחירות, ולכן מפברק מלחמה נגד אלבניה – שכל-כולה "מתנהלת" באולפני הטלוויזיה. נניח שהנשיא מופיע בנאום לאומה ומדווח על המתרחש בשדה הקרב, אבל הרשתות יודעות שאין שום מלחמה כזאת; האם הן חייבות לשדר את דבריו? ומה אם הנשיא מאמץ את "מלחמת העולמות" של אורסון וולס מ-1938 ומודיע על פלישה של תושבי מאדים, שלא הייתה ולא נבראה? האם יש לאפשר לו לזרוע פאניקה שקרית?

דומה שהתשובה לכך ברורה לכל: לא בא' רבתי. אם כך, עברנו לשלב בו וינסטון צ'רצ'יל אומר לאותה גברת: "מה את – אנחנו יודעים; נשאר רק לקבוע את המחיר". אין ספק שדווקא במדינה דמוקרטית חייבים למנוע ממנהיג להעביר מידע שקרי מסוכן. המנהיג הוא נאמן הציבור ושלוחו, ואסור לו לסכן אותו שלא לצורך ובוודאי שלא בצורה כוזבת. וזה נכון בכל תחום הנוגע לחיי אדם, לא רק בביטחון לאומי. אסור לאפשר למנהיג לשקר בנוגע לתרופות למגיפה. אסור לאפשר למנהיג לשקר בנוגע לסופת טורנדו. אסור לאפשר למנהיג לשקר בנוגע לדליקה קטלנית.

מה שעושה דונלד טראמפ מאז יום הבחירות הוא לשקר בנוגע ללב-ליבה של השיטה הדמוקרטית: טוהר הבחירות. אין לו ולאנשיו שום הוכחה לזיופים והונאות, ודאי לא בהיקף משמעותי (תמיד יש אי-סדרים קטנים, לשני הכיוונים, שאינם משפיעים כהוא-זה על התוצאות). אפס הוכחות, אפס ראיות, וממילא גם אפס הצלחות בבתי המשפט. חלק מן הטענות שלו מופרכות בעליל – למשל: על הצבעה של תושבי נבאדה מחוץ למדינה; מדובר בחיילים וסטודנטים שהצביעו כחוק במקומות מגוריהם. חלק מן הטענות שלו מופרעות בעליל – למשל: כאילו 2.3 מיליון קולות לטובתו נמחקו במערכות המחשב; המשרד לביטחון פנים בממשלו-שלו הבהיר מיד שלא היה ולא נברא.

הטענות הללו מסוכנות ביותר, ולכן חובה לגדוע אותן ולא לאפשר לטראמפ להשמיע אותן. הן חותרות תחת אמונו של הציבור האמריקני בתוצאות הבחירות, ובכך משרתות בצורה הטובה ביותר את רוסיה, סין, אירן ויתר אויביה של ארה"ב. הן גורמות לעשרות מיליוני אמריקנים לא להאמין שג'ו ביידן נבחר כחוק, ובכך מעמיקות עוד יותר את הקיטוב חסר התקדים, הפוגע קשות ביכולתה של ארה"ב להתמודד עם הקורונה (תזכורת: 11.1 מיליון חולים, למעלה מ-250,000 מתים). והן עלולות להביא לכך שיימצאו חמומי מוח חמושים שינסו ליטול את החוק לידיהם; כמה כאלו כבר נראו מחוץ למרכזי ספירת הקולות בפילדלפיה ובפניקס.

ה"צנזורה" הזאת חיונית מאין-כמותה, כי מדובר בשקרים העלולים לעלות בחיי אדם – במישרין ובעקיפין, בטווח הקצר ובטווח הארוך. טראמפ קיבל במשך חמש שנים יד חופשית בפיזור בשידור חי של שקרים, כזבים, בלופים, חצאי אמיתות, הכפשות, השמצות והסתה. כעת הגיע השלב בו אסור לאפשר לו להמשיך לעשות זאת – ואפילו רשת הבית שלו, פוקס ניוז, מונעת זאת ממנו. זו לא צנזורה; זהו מינימום של אחריות ציבורית ועיתונאית.

גם אצלנו מתקרבת הנקודה בה לא יהיה מנוס ממדיניות דומה, מה שמסביר את ההזדעקות של גורמים בימין לנוכח המתרחש בארה"ב. בנימין נתניהו מנצל את הבמה הניתנת לו כדי להפציץ אותנו בהפחדות, איומים ושקרים – וגם הם עלולים להוות סכנה לחיי אדם. קחו לדוגמה את ההכרזה שלו על הסכם לרכישת חיסונים מחברת פייזר: בדיקה של ההסכם מעלה, כי מדובר בהתחייבות עמומה למדי של פייזר לספק את החיסונים לאורך 2021, "בהתחשב בנסיבות". אבל כאשר ראש הממשלה מבטיח שהחיסונים יהיו כאן החל מינואר הקרוב, הוא גורם להתרופפות במשמעת הקורונה – וזו סכנת חיים מיידית. וכאשר הוא מאשים את הרשויות בכך שתפרו לו תיק, ללא כל הוכחה, הוא חותר תחת יסודות שלטון החוק.

"החופש להתבטא במדויק" – הגדיר העיתונאי המנוח עמי דור-און את המושג "עיתונאות". החובה המוטלת על התקשורת – להתבטא במדויק – חלה ביתר שאת על מנהיגי הציבור. הנזק שעלולה לגרום טעות או הטיה של עיתונאי או אמצעי תקשורת, מכובדים ככל שיהיו, בטלים בשישים לעומת זה שגורמים שקרים מכוונים של מנהיגים בנושאים הרי גורל. האחריות העיתונאית היא למנוע מהם להשתמש בתקשורת כדי להפיץ שקרים אלו. ואם זה אומר לקטוע את נאומיהם – זה מה שצריך לעשות.