לחנך אדם מבוגר כבר אי-אפשר, אלא אם כן שולחים אותו למחנות חינוך מחדש בסין (שם מקובל הדבר עד מאד, ראה לדוגמה חינוך מחדש של מוסלמים), או בקוריאה הצפונית (שם הם דומים יותר למחנות ריכוז). אך כשמדובר בחברה פתוחה כמו ארה"ב או ישראל, הדבר פשוט בלתי אפשרי.

אומרים שהחינוך מתחיל מהבית וממשיך בבית הספר. אוי לנו שדוגמאות כאלו נהיות רווחות יותר במקום נדירות ביותר. זוג לא צעיר בשדה התעופה, בדרך לחו"ל (לקניות, לנופש, לבקר קרובים?) כל כך ממהר שהם נתקלים באחר. במקום להתנצל, או לפחות לחייך ("זה קרה בטעות, זה לא יקרה יותר") האישה פותחת את פיה - ואוי לאותה ג׳ורה (עממי - ביוב). בעלה מחרה-מחזיק אחריה, והחגיגה בעיצומה. לא הפריע להם שהם יורדים לרמה כזו שאפילו תגרניות בשוק לא יורדות אליה. גם לא הפריע להם שהם בדרך ליהנות, ומדוע לקלקל זאת (אולי להפך, זה מוסיף ומעצים?). הצופים מהצד התחלקו לשתי קבוצות - הזרים, במזל, לא הבינו את הפרטים, אבל היו שותפים לאווירה של כלבים מורעבים המתכוננים לטרוף זה את זה או עקרבים במחול עד מוות. הישראלים מיד הצטרפו בתאווה, הנה עוד מעט נראה ונריח דם, ממש כמו משחקי גלדיאטורים של לפני אלפים שנה בקוליסואומים הרומים. ההבדל כמובן שלהם לא הייתה ברירה, וכאן, המשתתפים, כך נראה, נהנים ממעשיהם ואפילו גאים בהשגיהם. זוג לא צעיר, ודאי כבר סבא וסבתא לנכדים. חינוך מתחיל מהבית, וכאן דוגמה אישית של מופת, יחס לזולת מה הוא!

הדוגמה הבאה ידועה כמעט לכל ישראלי באשר הוא - "טיסת השוקולד" - בה טוב שהאירוע הונצח בטלפונים החכמים של הנוסעים האחרים. כתוצאה מכך השתרש מושג חדש בתודעה הציבורית ושמו בישראל "שיימינג". תופעה חדשה שעיקרה שאתה מתנצל ברבים - "לא התכוונתי: אני באמת ובתמים מתנצל על התנהגותי המחפירה, לפחות עד הפעם הבאה שאתנהג בדיוק באותה צורה, אני צריך להזהר יותר מטלפונים חכמים בסביבה ופשוט לאיים אם מישהו יעז לצלם אותי"! גם זה חינוך - התנהג בהפקרות, בפזיזות, בצורה נלוזה, וכל זאת במחשבה שאם במקרה יהיה אכפת למישהו, תוכל לפטור הכל בלא כלום - "לא התכוונתי, הדברים הוצאו מהקשרם, מה שאתם רואים לא באמת קרה, השנאה לא פעפעה ממני".

אם אותה "טיסת השוקולד" הייתה היורה, מיד אחריה הגיעו נופשים ישראלים לבית מלון באילת, חנו בחניה השמורה לנכים - כי היה להם נוח ביותר, זו הייתה החניה הקרובה ביותר לכניסה - וכשפקיד הקבלה העיר להם, הם זרקו nכל הבא ליד, כולל מחשבים, והחלו להכות את הפקיד. טוב שהוזעקה המשטרה. כמה טוב שיוצאים לנופש, עד כמה חשוב להקל על עצמנו, העולם כאן לשרת אותנו, וכל דבר חייב להיות רק לנוחותנו!

האם משהו השתנה? האם מישהו הטיב דרכיו? יוצא השמאל הנאור בארץ ומדבר, מחנך, מבכה את לכתו ללא עת של ראש הממשלה רבין, ונשבע שיגאל עמיר ירקב בכלא. מדי שנה מלמדים את מורשת רבין בבתי הספר וניצבים בכחול לבן ומבטיחים קבל חברים לכיתה ולשכבה "לא עוד"! חינוך לשמו! אלא שמזווית הפה נשמעת ביקורת נוקבת בעיקר על ראש ממשלה אחר, שמו בישראל בנימין נתניהו, על אשתו ובנו, על הימין הקיצוני והליכוד של האספסוף. מחד "חייבים להאזין לזולת" ובאותה נשימה "אבל הזולת היום הוא כה קיצוני שחייבים להשתיקו"! להשתיקו לא רק בשיח, כי אם לחלוטין, אחת ולתמיד, בדרך ידועה ומנוסה, בדיוק כפי שקרה לרבין ז"ל!

אנחנו אוהבים לצפות' ממש משתוקקים ומכורים' בנשיא האמריקני ולהעביר ביקורת, בהתמוגגות רבה: "טפוי, איזה נשיא, איזו התנהגות, איזו צורת דיבור, איזו סכנה, איזו תסרוקת"! למרות חוב שאנו חייבים לו, שכן מנסיון אישי של מדינת ישראל אנחנו יודעים שכן יש ערכים וכן יש אהבה וודאי שיש בו טוב גלום בפנים. הנה צורת התבטאות טיפוסית: "האמריקנים הצביעו נגד הגסות, האלימות, השיסוע, הבורות, המשמיצנות, הנבחנות (מלשון כלב נובח?) ..." דברי גיא פינס אחד (תסלחו לי, איני יודע מי הוא, ציוצו הובא במאמר במקור ראשון) או מישהי שאני דווקא מכיר, שלי יחימוביץ' בציוץ משלה: "נפטרנו מאדיוט מופרע ושקרן, שבז לכל מה שצודק ונכון וחיבק כל מה שרע ונתעב. נרקיסיסט ומגלומן, מיזוגן מטרידן וגזען, שאיים לדרדר את כל הישגי השוויון והקידמה לעידן האבן. צל כבד הוסר מעל העולם. הללויה". קראתי ונחרדתי לליבי: מהיכן אוצר התוארים? האם שכחנו משהו? וביתר שאת: היכן אפשר למצוא כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה כפיות טובה? כנראה רק בסדום ועמורה.

אגב, השתלחות חסרת רסן זו אינה יוצאת דופן. ישבנו מוזמנים מלמעלה מארבעים מדינות ברחבי העולם, כולם חלק מתקשורת נוצרית, בירושלים הבירה, ובפנאל של נשים בכנסת שמענו מעל הבמה "טראמפ ככה" ו"טראמפ ככה" עד שהרמתי ידי והערתי "הנשיא טראמפ הוא הנשיא של כמה מאתנו, ומשוכנע אני שאף אחת מכן לא הייתה אתו בגן הילדים. אנא, אם לא עבורו, נא הראו כבוד מינימלי לנשיא מדינה זרה, שהיא במקרה גם בעלת ברית". מהלשון החוצה השתנה היחס, אבל מסתבר שהלבה בפנים המשיכה לרתוח.

באותו שבוע של "רבין החדש", הילדים של היום, כמו גם הרבה מבוגרים היו מופתעים אם היינו מצטטים כמה מדבריו לאורך השנים בלי לזהות את הדובר. אותם אנשים המפחדים שיקרה רצח נוסף (אבל אם זה יבוצע נגד נתניהו, הם כנראה לא יגידו מילה, כי במעשיהם הם תורמים לכך), היו מכנים את הדובר "בוגד", "ימני קיצוני" ועוד כהנה וכהנה מדבקות שאנו ממהרים לשייך לאנשים שלא מסכימים בהכרח עם דעתנו אנו.

נראה לדוגמה משפט מטור המדבר על אחדות ודבריו של ביידן הקוראים לאמריקנים לישר קו איתו. הכותב בחר דוקא להשוות את הנשיא המכהן טראמפ לנתניהו ואת ארבע שנותיו כנשיא ל"אינספור שנים בזויות ומזוהמות של רה"מ אשר מתמיד להרוס כמעט כל חלקה טובה במדינה". בהנתן הלך הרוח של 25 שנים לרצח רבין, האם זה שיח מכובד? מקובל? שיש לו מקום בקרבנו? נראה שכן, כי המדובר הוא בנתניהו. אותו כותב ממשיך ברעל הנוטף מקולמסו: "הוא פונה לדחפים האפלים שלהם ונותן להם לגיטימציה. ההתנהגות השפלה נותנת אישור להתנהגות דומה בקרב מצביעיו; פריקת העול המוסרי שלו מעוררת בקרבם אנחת רווחה, שכן לא משנה מה הם עשו, עושים או יעשו - הכל בסדר ואין על מה להרגיש רע. השימוש שלו ברטוריקהה של שנאה מאפשרת להם להרתיס בפני כל מי שמטיף להם לא לשנוא את האחר..." (המדובר עתה הוא לא בנתניהו כי אם בנשיא טראמפ).

השיח כה רווח שקבוצת ווסטאפ של ישראלים בלוס אנג׳לס וניו-יורק זכתה לדברי חוכמה ברוח זו: "אתה זבל. בגלל זבל כמוך השואה קרתה". השימוש בשואה הוא מקומם, והלשון הרווחת פשוט מלבבת - אנשים הם זבל (אכן, כמו היהודים נושאי המחלות בזמן הנאצים). אותו שלמה-חכם-מאדם לא ראה לנכון להתנצל, כי הוא, כמו אותו זוג בשדה התעופה ע"ש בן-גוריון, צודק, ורק העז מישהו להעיר לו על ההשוואה הבלתי מוסרית לשואה, וכבר הוא נעלב. שוברים את הכלים ולא משחקים. מה עושים בכל זאת? ממשיכים להשתמש בכינויים, להעליב, לתקוף.

אילו רק היה זה יוצא דופן, אך זו התרבות הרווחת וזהו השיח, ולחנך כבר לא ניתן, שכן דפוסי המחשבה וההתנהגות כה מושרשים שצריך יהיה לבער את החלקה כולה ולשתול אותה מחדש, ממש מעשה המבול. הכיצד הגענו הלום? ואם לא נתעשת, האם גורלנו יהיה כגורל סדום ועמורה?