מוֹת יַעֲקֹב

זֹאת רֵאשִׁית תּוֹלְדוֹת עַמֶּנוּ יִשְׂרָאֵל
שֶׁיָרַד לְמִצְרָיִם עַל כָּרְחוֹ בְּבִרְכַּת אֵל
וְלֹא יָדַע עַמֶנוּ כִי בְּכַךְ מְאַבֵּד חֵרוּתוֹ
כִּי בָּטַח בְּנָדִיב שֶׁנָּתָן לְיוֹסֵף חֲסוּתוֹ
לֹא בִּכְדִּי זִמֵֹן אֶת יוֹסֵף כִּי הוּא יָכוֹל
לְהַבְטִיחַ וּלְקַיֵּם כִּי כַךְ הִגִּיעַ לִמְשׁוֹל
בְּיָדְעוֹ כִּי מִצְרָיִם אֵינָה אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ
כִי כְּנַעַן הּיא נַחֲלָתוֹ נַחֲלַת אָבִיו וְאִמּוֹ
שָׁם כֹּל אֶחַד מְעַמֶּנוּ יִחְיֶה וְשָׁם יָמוּת
יַעַן כִּי לֹא הֻבְטַח לְיִשְׂרָאֵל בַּנֶּכָר חֵרוּת
זֶה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב אַל נָא תִּקְבְּרֵנִי כָּאן
הֲשִׁיבֵנִי אֶל אֶרֶץ אָבוֹת לְהִקָּבֵר בִּכְנָעַן
וְצַוָּאַת הָאָב הֻפְקְּדָה בִיֵדי יוֹסֵף הַבֶן
מוֹרִידוֹ מִצְרַיְמָה לֹא בִּידֵי בְּכוֹרוֹ רְאוּבֶן
לְלַמֶּדְךָ שֶּׁבַּחַיִּים חָכְמָה דַּעַת וּתְבוּנָה
הֶם הָעִקָּר בַּקְּדֻשָּׁה בַּטּהֳרָה וּבָאֱמוּנָה

ההעדפה מהוה בִּטּוּי להערכה

מה מצא יעקב לשים מבטחו ביוסף שהוא הצעיר מבין עשרת בניו שנולדו לפניו ובוגרים ממנו. התשובה היא כי יעקב מצא ביוסף בן שניתן לסמוך עליו מבטיח ומקים. כי יוסף גם חזה את הנולד ובגלל כל אלה קנאו בו אחיו, אך אביו אהבו. נראה כי בכך שיעקב אביהם בחר ביוסף לקים מצווה שיעקב בטא אותה כך: ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אֲבֹתַי ונשאתני ממצרים וקברתני בִּקְבֻרָתָם (מח/כט,ל). למרות שפנית יעקב אל יוסף כמי שיכול לקיים צואת אביו בגלל מעמדו כמשנה לפרעה, דבר זה לא נשא חן בעיני אחי יוסף, למרות שידעו כי רק הוא יכול, כי במצרים על פיו ישק דבר. כאן המקום לדבר על העדפת הצעיר על פני הבגיר בתורה (יצחק על ישמעאל, יעקב על עשו, יוסף על אחיו משה על אהרן ועוד כך זה היה לאורך הדורות וגם שלמה על אחיו). דבר זה חוזר שוב בבניו של יוסף שנאמר: ויקח (יוסף) את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים וַיַּגֵּד ליעקב (שכבר איננו רואה) הנה בנך יוסף בא אליך... ועתה שני בני הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי (מח/ה) העדפת יוסף על פני אחיו אמנן צִעֵר אֶת אֶחָיו, בעיקר את הבכור ראובן ואת יהודה אשר צאצאיו עתידים ליסד ממלכה-ממלכת יהודה שבקיומה נִתְקַיֵּם זֶכֶר ארץ ישראל ועם ישראל כעם של ממלכת יהודה "יהודים". כינוי זה גבר הכינוי "בני ישראל". אנו גם קוראים השבת הפטרה מ"נביאים" שיש בה משותף ל"ויחי", בתורה בעיקר לגבי הפתיחה שבפרשת "ויחי" (יעקב) שם נאמר: ויקרבו ימי ישראל למות (מז/כט) ובהפטרה נאמרו דברים דומים על דוד המלך: ויקרבו ימי דוד למות (מלכיםא' ב/א). שני אלה יעקב ודוד, בהיותם על ערש דוי כנסו צאצאיהם לומר להם דברם, כי הרי במעמד זה נאמר שבחו של אדם, על יעקב נאמר שבחו: התהלך עם האלוהים כאביו יצחק וכאביו זקנו אברהם. ועל דוד נאמר שבחו: משיח השם אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל. וגם שני אישים אלה, העדיפו את הצעיר על פני הבכור: יעקב את יוסף ואחר כך את אפרים על פני מנשה ודוד העדיף את שלמה בהורישו לו את המלוכה. יחד עם זה התורה לא פסחה מלספר על "הקלקולים" שלהם. ביעקב נזכרת קלקלת בניו ראובן שעלה משכבי אביו, ויהודה בקלקלתו עם כלתו "תמר" ושמעון ולוי ש"באפם הרגו איש". ושליחת אוריה החתי על-ידי למות במלחמה וכך דוד לוקח לו לאשה את בת שבע אשת אוריה החתי ומשל כִּבְשַת הָרַשׁ, שנמשל על-ידי נתן הנביא לדוד המלך כמוכיחו בלי משוא פנים.

עת לנקום ועת לחמול ולעשות חסד

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה (ויקרא יט/יח) בהתקרב ימי דוד למות הוא צוה על בנו שלמה שמולך תחתיו לשמור ולקים מצוות ה' לשמור חוקותיו מצוותיו ומשפטיו ובכך ישמור על כסא המלכות. כי עם ישראל ואפשר לכון זאת גם למדינת ישראל של ימינו כי ציון במשפט תפדה. אלא שבהפטרה (מלאכים א') לפרשה דוד אומר לשלמה גם את הברים האלה: עליך לזכור את אשר עשה יואב בן צרויה, בְּהָרְגּוֹ שְׁנֵי שרי ישראל את אבנר בן-נר ואת עמשה בו-יתר, "ולא תוֹרֵד שְׂבָתוֹ בשלום שאולה". וצוה שלמה דוד עוד את שלמה, כי לאחר שיעלה על כס המלוכה שלא ישכח לְחַסֵל את אלה שבגדו ופגעו בו: את שמעי בן גרא שקלל את דוד קללה נמרצת בעת לכתו מחנים אז ירד לקראתו הירדן. במהלך מרד אבשלום וגם על כי הם היו גם הפכפכנים, פעלו נגד דוד במהלך מלכותו ובשלב מסוים חזרו אל מחנהו ותמכו בו. כוונת דוד לא הייתה נקמנות לשמה, דבריו היו מעין הנחיה של אב לבנו לסלק את אלה שיש ביכולתם לקעקע מלכותו של שלמה. לעומת זאת מורה דוד לשלמה, לנהוג בחסד והשבת טובה על טובה, עם אלה שעמדו לצדו בעת צרה, שאחד מהם היה זה בַּרְזִלַּי הַגִלְעָדִי שֶׁקָּרְבּוּ לדוד בְּבָרְחוֹ מפני אבשלום בנו שמרד במלכותו: תעשה חסד (ברזלי ואנשיו) והיו באכלי שלחנך (מלכים א').

תדמית העם כתדמית מנהיגיו

יעקב מתואר כאיש תם יושב אהלים - ובכך גם נגזרת תדמיתו של עם ישראל, אלא תדמית התם היושב אהלים, לא נתנה לאלה שנסו לפגוע בו להצליח במזימתם כאחיו עשו ודודו לבן ניתן להיות רודף שלום ובו בזמן להיות מוכן להשיב מלחמה שערה. כך גם דוד שתדמיתו כמלך ישראל חיה וקימת לעד, למרות שלחם בקמים עליו החל משאול המלך ועד ויואב בן צריה שר צבאו, תדמיתו כרודף שלום לא נפגמה. דוד נשאר בתודעת הָאֻמָּה צדיק גמור. הוא הונצח גם במזמורי התהלים המיוחסים לו. במזמורי התהלים המיוחסים לדוד מתארים גדולתו של הקב"ה ואפסותו של האדם מול עָצְמָתוֹ של הקב"ה. סופו של דבר מעשיך יהללוך לא בכדי מובא יעקב בפרשה ודוד בהפטרה משולבים. ללמדך שאין האדם טלית שכלה תכלת, אלא המנהיג כבשר ודם יש בו משתי התכונות הטובות והרעות והוא נמצא במלחמה מתמדת עם עם עצמו כדי לתת לחיובי לנצח את השלילי, בעשות המנהיג חשבון נפש יום יום שעה שעה שעה עם עצמו והוא מודה על האמת בלבבו. נוהגים יוצאי ארם צובא (אר"ץ) להשוות את האם לחיה ומציני זאת בערבית כך: אִנָּ אִל אִנְסָאן חַיְוָאן נָאטֶק ان الانسان حيوان ناطق. תרגומו לעברית: כי האדם חיה מדברת. זה ההבדל (הנראה לעין) בין אדם לחיה. לא בכדי יעקב בברכתו לילדיו על ערס דוי, ליהודה אמר: גּוּר אַרְיֶה יְהוּדָה כְּמֶלֶךְ תִּמְצָאֶנּוּ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֶה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ואת ְיִשָּשכָר דמה לחֲמוֹר גָרֶם הנוטל סבלות אחיו ואת נפתלי דִמָהוּ לאַיָּלָה שְלֻחָה. ואיל בנימים מְתוּאָר כזְאֵב טורף ואת דן דִמָּה לְנָחָשׁ עֲלֵי דֶּרֶךְ לִא יָנוּס וְכִשְפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁך עִקְבּי סוּס רק ביוסף נראה כמי שסָטָה במקצת וְדִמָהוּ לצמח בֶּן (פרושו ענף) פֹּרָת ברם יש בלשנים שאומרים כי תרגום "בֶּן פורת" לארמית-ערבית זה "אִבִן פָוָרָה" (בֶן של אָיִל השותה מהמעין) יוֹסֵף עלי-עין אך גם נִתַּן של חיה כִּבְכוֹר שׁוֹר יוֹסֵף הָדָר לוֹ (דברים לג/יז) אומנם נתן לדמות בני אדם לחיה, אלא שעל האדם לְהִתְנָהֵג כְּאָדָם ולא לחיה, דהיינו לִחְיּוֹת ולתת לִחְיוֹת. משעשנו הקב"ה לעם גם פרעה ראה בנו עם: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם... "(שמות א/ט). וכי היותנו מגורשי ממלכת יהודה נקראנו "יהודים" על-ידי העמים אשר אל ארצותיהן גורשנו או הגרנו. "יהודי" פרושו שיכות ללאום בן "דת משה וישראל". נסיון הערבים לקבוע בכתביהם כי יהודי ביטוי ל"דת" בלבד ולא ל"לאום" מקורה ברצונם לשלול מעם ישראל זיקתו לארץ לממלכות ישראל ויהודה. זיקה זו הֻכְּרָה על-ידי חֶבֶר הַלְאֻמִּים בשנת 1922 שאמצו הצהרת בלפור משנת 1917. פרשת ויחי מסיימת ספר בראשית, שזה וסיום דברי הימים של אבות האמה אברהם יצחק ויעקב.

אֶלֶּה הם תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יִשְרָאֵל מִמֶּנּוּ נִלְמַד לְהִשְׁתַעֲבֵד וּלְהִגָּאֵל
נֶדַע שֶׁיְרִידָה מֵהָאָרֶץ מַהֲלָךְ קָל הַשִּׁיבָה אֱלֵיהָ נֵטֶל כְּבַד מִשְׁקָל
זֶה אֲשֶר קָרָה בְּרֶדֶת יַעֲקֹב גָּם לָגוּר שָׁם לִזְמָן קָצָר לַעֲבוֹר זַעַם
וְזֶה אָרַךְ עַד שׁוּב צֶאֱצָאָיו מִשָּׁם בַּחֲלֹף לָהֶן אַרְבַע מְאוֹת שָׁנָה גָּם
נִרְאָה שֶׁשׁוּב לֹא נִלְמַד דָּבָר מֵאָז שׁוּב הוֹלְכִים אַחֲרֵי רְצוֹנֶנוּ הָעָז
כְּדֵי לִרְעוֹת בִּשְׂדוֹת זָרִים בַּהֲנָאָה רֵאשִׁיתָה הֲנָאָה וְסוֹפָה תְּלָאָה
וְשׁוּב שִׂנְאַת אָחִים גּוֹבֶרֶת כָּאן זֶה הָיָה אָז וְזֶה שֶׁהֵבִיא הָחָרְבָּן
טוֹב לִזְכּוֹר שֶׁגּוֹרָל אֶחָד לָנוּ יַחַד רַק לְכַבֶּד זֶה אֶת זֶה כְּעַם אֶחָד

ועתה שעת מצוקה היא שבה אנו לקראת בחירת אנשי סגלה בחלקם עטורי תהלה וברקע נגיף רע מסוכן מחפש לו קרבן למשכן, אזי הבה נשמע ונקים מצות מלומדים לטובת העם.

וְנֹאמַר לַמַּנְהִיג הנבחר וְלוֹ נְשַׁנֵּן שֶׁיִּהְיֶה טוֹב מְצַוֶּה וְטוֹב מְקַיֵּם
וּבְשֵאתוֹ הַתַּפְקִיד אָז יָדוֹעַ יֵדַע כִּי רַק מִפְּנֵי עַוְלָה עָלָיו לְהֵרָתָע
שֶׁיְּהֵא כְּיַעֲקֹב תָּם יוֹשֵׁב אֳהָלִים כִּי רַק בְּתֹם וּבְיֹשֶׁר הַנֶּטֶל יָרִים
וְשֶׁנִּהְיֶה בְּפָעֳלֵנוּ גָם אוֹר לַגּוֹיִים וְכִי רַק הָאַהֲבָה לָדַעַת לְהַפְנִים