זכרונם הסלקטיבי של המצויים בשמאל, שוב מטעה אותם... הפעם מנסים לשלוף מהבוידעם את הימים הרחוקים ההם: ימי קופת החולים המופלאים וימי הפנקס האדום. שיא הדמוקרטיה הישראלית... תשובה לכל המבטאים געגועים לאותם ימים. לכל המעלים על ראש שמחתם את ימי קופ"ח הכללית הדועכת, כתנאי להצלחת החיסונים...

לפני מספר ימים הופיעו, באופן מתואם ממש, פוסטים לא חכמים במיוחד, ביניהם גם של חבר כנסת (ניצן הורוביץ), החוזרים על הדקלום הטיפשי "ביצוע החיסונים נתאפשר רק בזכות קופות החולים..." וכו'. לעיתים אני סבור שהיה רצוי מאוד להעביר את כל החכי"ם שלנו קורס בסיסי/חובה בהיסטוריה של מדינת ישראל, על-מנת למנוע מהם אמירת דברי הבל מהסוג הזה.

קופת החולים של העובדים העבריים, הייתה, בימים הרחוקים ההם (לפני כ-17 שנה), על סף משבר אנוש. פשיטת רגל ארגונית ופיננסית. הארגון צבר עד אז, גירעונות תקציביים שוטפים, שהלכו ותפחו לממדים בלתי נסבלים, מצב שגם חיבל בפעילותה הרפואית של הקופה (רכישת ציוד רפואי, החזקת בתי חולים וכו'). קופ"ח סבלה מארגון פיננסי לקוי וגם נשאה על גבה הר כגיגית: מימון הצרכים הכספיים של ההסתדרות הכללית על עובדיה, כולל האיגודים המקצועיים ... וכמובן גם גופים פוליטיים הקרובים לה. בכל אלה שלטה ה"שיטה", מערכת שכפתה על האזרחים להירשם לקופת חולים כללית בד-בבד עם היותם חברים בהסתדרות, רצוי מאוד גם להצטייד בפנקס האדום... הרעיון, כי אפשר היה להטיל על הקופה המקרטעת, במצבה דאז, מבצע מורכב, נוסח החיסון ההמוני של היום, נגד הקורונה, הוא רעיון אווילי הצף ועולה רק לצרכי פולמוס פוליטי.

ונחזור להיסטוריה הקרובה. רמון יזם (2004) חקיקה חדשה הקובעת מתן שירותי בריאות לכל אזרחי ישראל. היה זה חוק 'ביטוח בריאות ממלכתי'. היוזמה הועלתה לדיון בוועידת מפלגת העבודה. הוועידה דחתה את הצעתו (ליל נאום הלוייתנים של חיים רמון, 30.1.1994). רמון תבע בנאומו להפריד בין קופת החולים הכללית לבין ההסתדרות: "כמו לוויתן, שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף, מסתערים שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני בכוחי הדל דוחף אתכם אל המים החיים". רמון הוסיף, בדברים שהיום נשמעים כדברי נבואה: "ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. ומתעקשים להתאבד, מתעקשים"! הוועידה דחתה את הצעתו של רמון. רמון התפטר מתפקידו כשר הבריאות, לאחר מכן התמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות, ומשם העביר את החוק, שניתק סופית את ההסתדרות מעטיניה של קופת החולים. במבט לאחור ברור היום כי ללא החקיקה האמורה, המערכת הייתה קורסת...

מעתה הורשו המבוטחים לבצע מעבר בין קופות חולים השונות ללא כל זיקה או שייכות פוליטית או ארגונית מכל סוג שהוא, וגם לזכות ב‏שירותי בריאות חיוניים. השיוך המפלגתי שוב לא היה שיקול בקבלת טיפול רפואי. היום ברור, בראיה לאחור, כי אלמלא החקיקה דלעיל, כל המערכת הייתה קורסת, ברעש גדול. רמון, לא שעה לגילויי התנגדות עזים ומרים במוסדות מפא"י. הוא קטע הליך אנטי דמוקרטי בעליל, שרירותי במהותו, שהיה נהוג עד אז בהסתדרות ובגופים הקרובים לה. מעניין שהיום, כל שוחרי הדמוקרטיה למיניהם מהשמאל, כל ה"רקלאביבי" מתרפקים בערגה על תקופה זו..

כביש 6 - הפרויקט של משה וחצי

עוד מחלף לקראת סיום תכנונו: מחלף מכר

בינואר 2008, לפני 13 שנה בדיוק, הלך לעולמו משה לוי, או בכינוי שהודבק לו, מוישה וחצי. דמות ייחודית בנוף הישראלי, משכמו ומעלה, תרתי משמע, אחד הרמטכ"לים הטובים מבין אלה שהיו לנו. בניגוד למחזה המתרחש לנגד עינינו יומיום, הוא לא דילג מהצבא לפוליטיקה. הוא בחר להישאר בקיבוצו, בית אלפא, ולנצל את יכולתו הארגונית המוכחת לקידום אחד הפרויקטים החשובים ביותר לתשתית הכלכלית-החברתית של ישראל - כביש מספר 6.

כביש 6, היה, מרגע צאתו אל אוויר העולם, אחד הפרויקטים המאתגרים ביותר. הוא משך אליו ביקורות, כחלת דבש אליה נמשכים חרקים בעלי עוקץ ורעל. הרבה רעל. "הצטיינו בכך באופן מיוחד הירוקים. הם היו מגובים על-ידי חלקים נכבדים מהתקשורת ומהכנסת. יוסי שריד פוליטיקאי בעל לשון ארסית במיוחד אמר עליו, לאחר תכנונו: "לפני הסלילה מדינת ישראל הייתה מדינה עם כביש, אחרי סלילתו יהיה זה כביש שיש לו מדינה"... בשל הביקורת העזה התקדמה הסלילה באיטיות עד שעיתונאי אמיץ בשם נחמיה שטרסלר פרסם את מאמרו בשם "שפירית הביצות" בו קטל את המתנגדים ובמיוחד את הירוקים וטען שלדעתם שלומו של אותו חרק, חשוב משלומם ומצרכיהם של מאות אלפי תושבים במדינת ישראל הזקוקים נואשות לנתיב תחבורה זה.

הירוקים לא הצליחו לטרפד את סלילת הכביש, אך מאבקם המיותר עיכב את פתיחתו שנים רבות. הנזקים, כלכליים וחברתיים, היו קשים. הנזק הכלכלי נאמד ב-750 מיליון שקל לשנה. כמובן שאיש מהם איננו טורח להתנצל. המילה "טעיתי" לא מצויה בלכסיקון שלהם.