את כל הפארסה הרעילה של החודש האחרון סביב הבחירות לנשיאות ארה"ב, ששיאה היה בהסתערות על הקונגרס, ניתן היה למנוע, אילו הבחירות שם היו כמו בכל מקום אחר בעולם הדמוקרטי: מי שזוכה ברוב הקולות הוא המנצח. השקרים של דונלד טראמפ על "גניבת קולות" ו"הונאת בחירות" היו מתנפצים לנוכח הפער בן 7,058,647 הקולות בינו לבין ג'ו ביידן. תיאוריות הקונספירציה על "משאיות שהגיעו בחשכת הלילה" ו"חבלה במכונות ההצבעה" היו מתרסקות מול המציאות. הנסיונות של טראמפ לבצע פוטש – תחילה דרך זיוף התוצאות בג'ורג'יה ולאחר מכן דרך מחיקת קולות בקונגרס – לא היו יכולים לבוא לעולם, משום שהם מבוססים על מזימה להטות את הצבעת האלקטורים. ההתפרעות של תומכי טראמפ לא הייתה מתרחשת, כי לא היה צורך בדיון הזה בקונגרס.

השיטה הזאת נולדה כפשרה של הרגע האחרון בדיונים על החוקה באביב 1788, לפני 233 שנים, ומטרתה הייתה לפייס את הקטנות שבין 13 המדינות הראשונות. מנסחי החוקה והמחוקקים שאחריהם "הצליחו" ליצור שיטה מסורבלת, בה ניתן לחבל במשך שבועות ארוכים ואשר לכל אורכה ניתן גם לפנות לבתי המשפט. כולם רואים כמה שהיא מיותרת ומזיקה, אבל האמריקנים – בשמרנות האטומה המאפיינת אותם – אפילו לא חושבים לבטל אותה.

תראו את התהליך. תחילה מתנהלת ההצבעה בקלפיות ונספרים הקולות. אחר כך מתכנסים האלקטורים בכל מדינה, ונציגיו של המועמד המנצח מתמנים לנציגי המדינה בחבר האלקטורים הלאומי. לא בכל המדינות הם מחויבים להצביע בעד המנצח, ובמקרים מסוימים הבחירה בהם עוברת לקונגרס המדינתי ולמושל. אחר כך מתכנס חבר האלקטורים הלאומי ונספרים הקולות. אחר כך צריך להעביר את התוצאות לקונגרס, שם ניתן לערער עליהן בתנאים מסוימים ותיאורטית גם להפוך אותן. ואז, רק אז, חודשיים לאחר הבחירות, מוכרז המנצח.

שיטת האלקטורים הובילה למספר מקרים בהם המפסיד הוא זה שניצח (כמו ג'ורג' בוש הבן ב-2000 ודונלד טראמפ ב-2016), והיא האחראית הראשית למה שמתחולל מאז 4 בנובמבר ולנזק האדיר שמצליח טראמפ לגרום מדי יום לדמוקרטיה האמריקנית: זריעת חוסר אמון בלב-ליבה של המערכת – טוהר הבחירות; וחתירה מכוונת תחת הלגיטימיות של הנשיא הנבחר. הנזק הזה יישאר עוד זמן רב, ולא בטוח אם ניתן יהיה אי-פעם לתקן אותו לחלוטין. זה היה מגוחך, זה היה מרגיז; עכשיו זה מסוכן ועלול להיות הרסני.

איזו שמלה לבשה שרה נתניהו, אימוץ הכלבה קאיה, החברה החדשה של יאיר נתניהו, האזכרה לשמואל בן-ארצי. אלו רק אחדים מן הנושאים עליהם התבקש/נדרש לדווח אתר וואלה בידי בנימין נתניהו ושלוחיו. 315 בקשות כאלו הופנו במשך פחות מארבע שנים – ממוצע של אחת בכל חמישה ימים. וזה לצד בקשות/דרישות הרבה יותר מהותיות: להכפיש את ראובן ריבלין ונפתלי בנט, לא לשדר עצרת של השמאל וכן לשדר עצרת של הימין, ואפילו להצניע ידיעות בלתי מחמיאות בנושאים לאומיים חשובים ביותר כמו הגרעין האירני. (ומחשבה נלווית: אם כך זה היה מול וואלה, תארו לעצמכם מה קורה מול ישראל היום).

דובריו וסניגוריו של נתניהו אינם מכחישים את הרשימה המפורטת, המצורפת לכתב האישום המתוקן שהגישה השבוע הפרקליטות. יש להם שתי טענות: שמדובר בשבריר מכלל הידיעות שהתפרסמו עליו בוואלה באותן שנים, ושזוהי עבודת דוברות רגילה לגמרי. את הטענה הראשונה צריך יהיה לבחון עובדתית בבית המשפט, ולא בטוח שהיא משנה מבחינה משפטית. הטענה השנייה היא שקרית: מה לדוברות ראש הממשלה ולחיים הפרטיים של משפחתו? וממתי מותר לדוברי ראש הממשלה להתערב בליבו של הסיקור החדשותי? שלא לדבר על אלמנט השוחד המרחף מעל.

אבל מעבר לתירוצים הללו, הרשימה הזאת פשוט מגעילה. יש בה ניצול ציני של השכול וזכרו של יוני נתניהו; יש בה מאמץ בלתי פוסק להאדיר את שמה של שרה נתניהו; יש בה התערבויות מצד בנו של ראש הממשלה בעניינים פוליטיים ומדיניים; יש בה סתימת פיות בוטה של מתנגדי ראש הממשלה. ומעל הכל, יש בה עיסוק אובססיבי בתדמית התקשורתית של דיירי רחוב בלפור. מדהים לראות כמה אנרגיה וזמן השקיע נתניהו באופן אישי בהתערבויות הללו, שחלקן קטנוניות עד להדהים: התסרוקת של אשתו, טיול משפחתי, פגישה עם מריה קארי.

ריבונו של עולם, בזה מתעסק מי שעומד בראש מדינה שקיומה מצוי בסכנה יום-יומית?! גם אם זה לא שוחד, גם אם זו לא הפרת אמונים – זוהי התנהגות אנוכית ומגלומנית, אשר די בה כדי לסיים כמה שיותר מהר את שלטונו של האיש הזה.

אני באמת מנסה להבין ואני באמת לא מצליח. מדוע בשבת הקרובה מותר לנו להיות עשרה בלבד בתפילה באוויר הפתוח, עוטי מסיכות ובמרחק של שני מטרים, ואילו כמה שעות לאחר מכן מותר לאלפים להצטופף מול מעון ראש הממשלה? מדוע הזכות שלהם למחות חשובה יותר מהזכות שלי להתפלל? מי קבע שחופש הביטוי חשוב יותר מחופש הדת?

ממש לא משנה האם בהפגנות לא נדבק אפילו אדם אחד או נבדקו אלף. מראית העין היא הקובעת וחוסר ההיגיון הוא המכריע. אגיד בפעם המי-יודע-כמה: אין אף זכות-על וכל זכות, כולל זכויות יסוד, מחייבת איזון מול זכויות אחרות. הזכות למחות אינה גוברת על הזכות לחיים ובריאות, חופש הביטוי אינו ניצב מעל החוק. כאשר בעיצומה של מגיפה נעשית אבחנה ברורה והתוצאה שלה היא אפליה גלויה, התוצאה היא הרסנית. אמון הציבור נעלם ואנחנו רואים לאן זה מוביל אותנו.

מי שהיה צריך שיעור, קיבל אותו השבוע בוושינגטון. משטרת הקפיטול לא פעלה במשך שעות ארוכות נגד המתפרעים שפלשו לקונגרס, זרעו הרס, הבריחו את הנציגים למקומות מבטחים וקטעו את הדיון באישור בחירת הנשיא. המחדל הזה עוד יהיה נושא לחקירות ותחקירים, אך במבט ראשוני מבחוץ ומתוך היכרות עם החברה האמריקנית ניתן לשער, כי הסיבה הבסיסית היא הקדשת-העל של חופש הביטוי (התיקון הראשון לחוקה) גם במחיר של הפרת חוק. כאשר נותנים את התחושה המוטעית כאילו למפגינים פוליטיים מותר לעשות הכל, זו התוצאה. וזה לא "רק" מרגיז; זו אנרכיה.

"המלך קופץ הצידה תוך כדי דקלום, באלגנטיות של רקדן בלט, וזוכה לתשואות. הוא מצטיין גם בלוליינות, המלך. הוא שם כסא על כסא, עולה בסאלטו אחורה לעמידת ידיים, כשרגליו מגלגלות כדור למעלה, ידיו מפזרות מסטיק וסוכריות חמוצות לרוב, ובמצב זה הוא קורא באידיש ובערבית את סעיפי המצע שלו לרפורמות סוציאליות וחינוכיות". תיאורו של אפרים קישון את התנהלות הפוליטיקאים הישראלים במערכות הבחירות מתאים ככפפה ליד לדרך בה פועל בנימין נתניהו מול קהל היעד החדש שלו: ערביי ישראל.

זה אותו אדם שהזהיר ש"הערבים נוהרים לקלפיות". זה אותו אדם שמעולם לא מינה ערבי לשר או סגן שר בממשלותיו (איוב קרא הוא דרוזי). זה אותו אדם שלא התייחס אפילו במילה לערביי ישראל בכל הופעותיו לאורך הקורונה: הוא לא מינה אף נציג ציבור ערבי או איש מקצוע ערבי לצוותים השונים, הוא דיבר על חגי ישראל ולא הזכיר ולו פעם אחת את חגי הנוצרים והמוסלמים. זה אותו אדם שאינו מציע שום דרך לניהול הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ועכשיו הוא רוצה לקבל את קולותיהם.

חייבים לומר, כי הנתונים מלמדים על שיפור משמעותי בחייהם של ערביי ישראל בשנים 2018-2001, כולל עשור תחת נתניהו. פרסום של מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מלפני שנתיים מצביע על שיפור של ממש ברמת ההשכלה (פחות נשירה, יותר זכאות לבגרות ויותר השכלה גבוהה), גידול בתעסוקת נשים ערביות ועלייה ניכרת בתוחלת החיים. לצד זאת, הפערים מן הציבור היהודי נותרו גדולים, הן בתחומים אלו והן בתמותת תינוקות ובשיעור בעלי המוגבלויות. וכמו שאנחנו רואים היטב בשנה האחרונה, האלימות במגזר הערבי משתוללת ואכיפת החוק בו כושלת.

לנתניהו יש הישגים ראויים לציון בטיפול במגזר הערבי, לצד התעלמות ואף יחס מבזה מצידו לערביי ישראל. הצביעות שיש בנסיונו לקבל כעת את קולותיהם, העובדה שנזכר בהם רק לאחר הקדמת הבחירות – זה מקומם אפילו בקני מידה של פוליטיקאים בכלל ושל נתניהו בפרט.

"לצערי האכיפה בחלק מהמקומות, בעיקר במוסדות חינוך היא לא מספיק יעילה", אמר השבוע ממונה הקורונה במגזר החרדי, אלוף (מיל.) רוני נומה. עיתונאי שאל אותו האם בשל כוחם הפוליטי של החרדים, "איש לא רוצה להתעסק איתם". נומה השיב: "בוודאי שהכל משפיע, אתם חיים בירח? בוודאי שהדברים האלה קשורים, וכולנו בתוך מערכת הרבה יותר מורכבת של בחירות - הדברים האלה משפיעים. מי שיגיד שזה לא משפיע, חוטא לאמת".

לא אמר את זה יאיר לפיד וזה לא יצא מפיו של אביגדור ליברמן. אמר את זה קצין בכיר, שיושרתו אינה מוטלת בספק, שאינו מזוהה פוליטית ואשר מכיר היטב את המצב בשטח. במילים אחרות: אנשים חולים ואולי גם מתים, בגלל שבנימין נתניהו, יולי אדלשטיין ואמיר אוחנה לא רוצים לאכוף את הוראות הקורונה, וזאת מטעמים פוליטיים גרידא. ואילו יעקב ליצמן, משה גפני, יעקב אשר וחבריהם יודעים היטב מהו כוחם הפוליטי ומשתמשים בו כדי למנוע צעדים מצילי חיים, ובלבד שלא יתעמתו עם אי-אלו רבנים (חשובים ככל שיהיו) ועם בוחריהם (ישרים ככל שיהיו).

שיהיה ברור: אנחנו מדברים פה על שפיכות דמים. אנחנו מדברים על הימנעות מביצוע הוראות רפואיות ברורות וחד-משמעיות. אנחנו מדברים על שיקולים אנוכיים לחלוטין המאיינים בריאות וחיים של רבבות. ואנחנו מדברים על חילול השם. אנחנו מדברים על ביזוי ערכי היהדות וההלכה, וממילא על ביזוי מי שנתן אותם בהר סיני. אנחנו מדברים על עבירות הנעשות במזיד ואשר עונשיהן חמורים ביותר, בעולם הזה ובעולם הבא. מזיז להם? ממש לא.

שלי טפיירו, כתבת כאן, ראיינה השבוע את אביעד משה, המואשם בניסיון לרצוח את אשתו, שירה איסקוב, לעיני בנם הקטן. הראיון עורר תגובות נזעמות, כולל הטענה שיש ערך עיתונאי לראיון הזה – אבל היה צורך ללוות אותו באמירות שיוקיעו את דבריו של משה. הזעם הוביל את התאגיד להסיר את הראיון מהאתר שלו ולהתנצל על שידורו. אבל זה לא מסתיר את הבעיה העקרונית, ושהראיון הזה הוא לא "רק" מרגיז.

כמה מעמיתי ואני גלגלנו לאחרונה שיחה בשאלה האם היינו מראיינים את יגאל עמיר. די להפתעתי, הייתי היחיד שענה בשלילה נחרצת. יש אנשים שלדעתי פשוט צריך להתעלם מהם; עמיר הוא כזה. לכן אני משתדל ככל הניתן שלא לסקר את עתירותיו הטורדניות, כדי שלא לשרת את רצונו להישאר בתודעה. יש פושעים שלא מספיק שיירקבו בכלא כל חייהם (כולל רוצחי זקנים ואנסי ילדים), אלא שצריך להשכיח לחלוטין את זכרם.

במקרה של אביעד, הבעיה איננה רק בתיעוב של המעשים המיוחסים לו, ושלמרבה הצער – אינם הפעם הראשונה בה אנו נתקלים באכזריות שכזו. הבעיה העיקרית היא שמדובר בנאשם שגרסתו צריכה להישמע בבית המשפט. גם אם לא רק בבית המשפט, אזי לפחות קודם כל בבית המשפט. בעיה משנית היא, שמדובר בעצור שאסור לו להתראיין (והוא אכן נענש מיד); עיתונאי אינו יכול להתעלם מכך שעצם הראיון הוא עבירה, ואינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו ולהגיד שזו בעיה של העצור/האסיר. מכל הסיבות הללו, הראיון הזה אסור היה לו להתקיים ובוודאי שלא היה מקום לשדר אותו, במיוחד לא בשידור ציבורי. האטימות של כל המעורבים בראיון, היא הדבר המדאיג באמת. העובדה ששיקולי רייטינג מעולם הריאליטי חדרו למהדורת החשדות המרכזית של ערוץ השידור הציבורי, היא הדבר המדאיג באמת.