התפתחויות פוליטיות אלה, ובעיקר הבחירות החוזרות ונשנות נוכח התיקו הנמשך בין הגושים היריבים, המחישו את הפוטנציאל הקריטי של הקול הערבי והעלו לשיח הציבורי את שאלת הלגיטימיות שלו ואפשרות שילוב הערבים בקואליציה ממשלתית. כך, לקראת הבחירות לכנסת ה-24, ולאחר שנים ארוכות של החרמה, הבשילה בקרב מפלגות ציוניות, מימין ומשמאל, ההכרה שיש לראות בקול הערבי רכיב לגיטימי בבניית קואליציה ממשלתית.

גם בציבור הערבי מתקיים שיח ער בנושא זה, בצל האכזבה מסירובה של סיעת כחול-לבן להישען על הרשימה המשותפת לשם הקמת קואליציה בראשותה, במיוחד לאחר שהרשימה כולה המליצה על בני גנץ לראשות הממשלה. בין מרכיבי הרשימה המשותפת נתגלעה מחלוקת חריפה בשאלה כיצד למקסם את כוחה הפוליטי לטובת קידום האינטרסים החיוניים של החברה הערבית.

מנסור עבאס, ראש רע"מ (התנועה האיסלאמית/הפלג הדרומי), מוביל עתה גישה פוליטית פרגמטית, בחתירה לשיתוף פעולה פוליטי עם כל הנהגה, גם מימין, תוך הצנעת ההיבט הלאומי-פלשתיני. כך קרא עבאס לרשימה המשותפת לא להיות כבולה בגישתה האידיאולוגית-לאומית, שאינה מאפשרת גמישות פוליטית. באור זה ניתן לראות את מהלכיו האחרונים של עבאס, המיועדים לקדם שיתוף פעולה עם הליכוד, תוך התמקדות בתחומים מעשיים וביניהם ההתמודדות עם האלימות והפשיעה, וכן הארכת תוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית (החלטת הממשלה מדצמבר 2015).

נראה, כי גישתו של עבאס נשענת על ראייתו את הלכי הרוח הפרגמטיים בציבור הערבי, כמו גם על היותו איש התנועה האיסלאמית, המדגישה את ההיבט הדתי והחברתי על פני זה הלאומי. על-רקע זה ניתן גם לראות את הקמת המפלגה הערבית החדשה "יחד". מי שיעמוד בראשה, הפעיל החברתי מוחמד דראוושה, אינו רואה סתירה בין היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, לבין מתן שוויון זכויות מלא לאזרחיה ברוח מגילת העצמאות. המפלגה החדשה מתכוונת לקיים שיתוף פעולה פוליטי עם מפלגות מרכז ציוניות, כדי להשתלב בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה.

ראשי הרשימה המשותפת, איימן עודה (חד"ש), אמטאנס שחאדה (בל"ד) ואחמד טיבי (תע"ל), רואים מגמות אלה בדאגה רבה. הם גינו את מהלכיו העצמאיים של עבאס, בטענה שהם עלולים לפגוע באחדות הרשימה ובכוחה הפוליטי בבחירות לכנסת ה-24. לדידם, על הרשימה המשותפת להמשיך ולתבוע מהמדינה שוויון זכויות וצדק חברתי עבור האזרחים הערבים, בלי לוותר על עמדות אידיאולוגיות-לאומיות בנושא הפלשתיני. זאת, בצד חתירה לחיזוק הרשימה המשותפת, גם באמצעות הגדלת הייצוג היהודי בה, במקביל להקמת "מחנה דמוקרטי" ככוח פוליטי חוץ-פרלמנטרי, שיכלול יהודים וערבים שמסכימים על ארבעה עקרונות: סיום הכיבוש, חיזוק הדמוקרטיה, שוויון והגנה על מעמד המיעוט הערבי, וצדק חברתי.

גישה זו של חד"ש, בל"ד ותע"ל מבליטה את הפער הקיים בינם לבין הגישה הפרגמטית הרווחת בציבור הערבי, המצפה עתה שנציגיו בכנסת יתמקדו בחיפוש דרך להשפעה פוליטית ממשית ולהשתלבות בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. כך, בעוד רוב ברור בציבור הערבי (69.8% לפי מדד יחסי ערבים-יהודים לשנת 2019, של פרופ' סמי סמוחה) מוכן כיום להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, המפלגות הערביות דוחות גישה זו.

פער זה נחשף גם סביב הסכמי הנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ: בעוד כמעט שני שלישים מהציבור הערבי תומך בהסכמים אלה (על-פי סקר סטאטנט מדצמבר האחרון, 28% מהציבור הערבי תומכים מאוד ו-35%, לעומת כשליש מתנגדים), חברי הרשימה המשותפת הצביעו בכנסת נגדם, מתוקף עמדתם בסכסוך הישראלי-פלשתיני. עדות נוספת לפער זה נחשפה לאחרונה, כנראה גם בהשפעת היבטיו הכלכליים של משבר הקורונה, עם פרסום הידיעות בדבר הגידול שחל השנה בגיוס צעירים ערבים, כולל מוסלמים, לצה"ל ולשירות הלאומי-האזרחי. זאת, על-אף ההתנגדות העקרונית הנמשכת מצד המנהיגות הפוליטית הערבית.

מדד הדמוקרטיה 2020 של המכון הישראלי לדמוקרטיה מסכם, כי רק 44% מהמרואיינים הערביים מרגישים חלק ממדינת ישראל ובעיותיה (בהשוואה ל-84.5% מהיהודים). בסקר עדכני (5.1.21) של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא, כי 39% בלבד מהציבור הערבי צפויים להשתתף בבחירות הקרובות לכנסת.

סקר עדכני של סטאטנט (מתחילת ינואר 2021) צופה ירידה ניכרת בשיעור ההצבעה במגזר הערבי ל-52%. לפי סקר זה, במקרה שהרשימה המשותפת תתמודד באופן מאוחד, 69% מהמצביעים הערביים יתמכו בה, שמשמעותם כעשרה מנדטים בכנסת. השאר, 31%, צפויים להצביע למפלגות ציוניות, מתוכם כשני מנדטים לליכוד (!), שזכה בבחירות הקודמות לתמיכה ערבית המקבילה לפחות משליש מנדט. אם הרשימה המשותפת תפוצל (למשל: חד"ש תרוץ עם בל"ד, ורע"מ עם תע"ל), יזכו הרשימות הערביות בפחות מ-11 מנדטים ו-3.4 מנדטים יינתנו לרשימות הציוניות, מתוכם 1.5 מנדטים לליכוד. ניתן להעריך, כי שיעור הצבעה נמוך בציבור הערבי רצוי לליכוד וליתר המפלגות היהודיות מבחינה אלקטורלית.

על-רקע זה ניתן להבין את ניסיונן של המפלגות היהודיות לחזר אחר הקול הערבי, ובמיוחד את מהלכיו האחרונים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנתפס בציבור הערבי כמנהיג המתאים יותר לכהן כראש ממשלה, בפער ניכר מאוד מיאיר לפיד ומבני גנץ. מכאן הדיבור בליכוד על אודות שריון מקומות ריאליים לנציגים ערביים, כמו גם הבטחה למינויי שר ערבי מוסלמי, ובנוסף התחייבות להשקיע בתחומים שהציבור הערבי מעוניין בהם: חינוך, כלכלה וביטחון פנים (הגם שהתוכנית הממשלתית למיגור הפשיעה בחברה הערבית אינה יוצאת לדרך עקב העדר תקציב מדינה).

עם זאת, הליכוד הבהיר לאחרונה, כי לא יקים ממשלה בתמיכת רע"מ או הרשימה המשותפת. על כן, גם על-רקע הסקרים לעיל נותרת פתוחה השאלה עד כמה הבטחות כאלה ישפיעו על תוצאות הבחירות הבאות בציבור הערבי, המודע ורגיש להלכי הרוח המדירים בציבור היהודי ובשורות המפלגות הציוניות.

לסיכום: בקרב הציבור הערבי נמשכת מגמת ההתרחבות התפיסתית והמעשית של תהליך הישראליזציה הרב-ממדית ושל השתתפות במרחב הפוליטי. עם זאת, ציבור זה ער למניפולציות הפוליטיות של המפלגות הציוניות מולו ורגיש לפגיעה במעמדו הציבורי ולהדרתו הנמשכת, גם בסוגיות לאומיות ובעיקר בתחומים מעשיים, העומדים בראש דאגותיו. מול גישה רווחת זו, מתקשות עדיין המפלגות הערביות לאמץ נוסחה מוסכמת שתאפשר להן לקיים שיתוף פעולה פוליטי עם המפלגות הציוניות, דבר העלול לפגוע בכוחן הפרלמנטרי והפוליטי ובאפשרותן להבטיח לציבור הערבי, כי יש ביכולתן לקדם את האינטרסים החיוניים שלו.

בכל מקרה נראה, כי ההתפתחויות הפוליטיות שהוצגו לעיל יוצרות ממד עדכני של לגיטימיות לקול הערבי מצד המפלגות הציוניות מימין ומשמאל ואולי אף סיכוי לשותפות פוליטית יהודית-ערבית. הבחירות הקרובות יהיו מבחן לנכונות המפלגות הציוניות אכן ללכת לקראת הציבור הערבי בנושאים האזרחיים החשובים לו.