סימני שאלה חמורים

ח"כ מרב מיכאלי, יו"ר העבודה, נכדתו של ד"ר ישראל רודולף (רז'ה) קסטנר, יוצאת בשצף-קצף נגד כל אזכור שלילי של סבה, שהשופט המחוזי בנימין הלוי הגדיר בפסק-דינו ביוני 1955 את חלקו בשואת יהודי הונגריה כ"שיתוף פעולה עם השטן". הפעם זכה הח"כ הטרי שבח שטרן (הליכוד) - כמותה, יוצא הונגריה - למקלחת דמגוגית מפי מיכאלי.

אמנם אחר שנרצח קסטנר, הפך בית המשפט העליון את פסק-הדין ב"פרשת קסטנר" (למעשה, משפט מלכיאל גרינוולד), והרשיע את גרינוולד בהוצאת דיבה על עובד בכיר בשירות המדינה. את קסטנר בית המשפט לא היה יכול לזכות (גם אם יטענו כעת אלפי טיעונים לזיכויו) כיוון שהיה ע̤ד ולא נאשם, כפי שהיה ראוי להיות, במשפט האומלל, שנבע מטעות חמורה ביותר בשיקול הדעת של עו"ד ד"ר דב יוסף, שר התעשיה והמסחר, ושל חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה (לימים, שופט בבית המשפט העליון).

כהן הגיש תביעת דיבה פלילית נגד מלכיאל גרינוולד - ניצול שואה מהונגריה, שפרסם בעלונים משוכפלים, שהפיץ בירושלים, טענות חמורות נגד קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה. כשמשפט גרינוולד בבית המשפט המחוזי בירושלים הסתבך, והפך למעשה, למשפט קסטנר ומפא"י, נחלץ כהן, והיה בעצמו הקטיגור.

לכאורה, פרסם גרינוולד דיבה על עובד בכיר בממשלה. אלא שקסטנר היה באותו הזמן גם מועמד ריאלי ברשימת מפא"י לכנסת. עו"ד שמואל תמיר - אחיינו של ברל כצנלסון, ממנהיגי מפא"י, ואיש אצ"ל בעצמו - סניגורו של גרינוולד, שבר את קסטנר בחקירה נגדית על דוכן העדים, וקסטנר פטפט לכאורה את עצמו לדעת. תמיר, כדרכו, ניצל זאת כדי להפוך את המשפט לתביעה פוליטית נגד קסטנר, נגד מפא"י ונגד דוד בן-גוריון, אישית.

חוליית רצח

קסטנר נורה ליד ביתו ברחוב עמנואל הרומי בתל אביב, בשלושה במארס 1957, על-ידי חוליה של שלושה - יוסף מנקס ("ינאי" בכינויו בלח"י), דן שמר וזאב אקשטיין - ונפצע. הוא מת מפצעיו (שבאתר השב"כ מוגדרים "אנושים") בחמישה-עשר במארס 1957 בבית-החולים. אקשטיין, שמר ומנקס הואשמו ברצח ובעבירות על הפקודה למניעת טרור. מנקס לא שיתף פעולה עם חוקריו, כמו שני האחרים. אקשטיין הורשע כמבצ̤ע העיקרי של הרצח; שמר - כמסייע; ומנקס - כשותף, בשידול ובסיוע לעבירת הרצח. על השלושה נגזרו בשבעה בפברואר 1958 מאסרי עולם, ושלושתם קיבלו חנינה ושוחררו שחרור מוקדם מהכלא ב-1963 - מדווח אתר השב"כ.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, מספר ביומנו, כי את החנינה לשלושתם יזם איסר הראל - אז הממונה המיתולוגי על שירותי הביטחון. סיבותיו לא פורטו ביומן ראש הממשלה. ב"ג התנה את שחרורם המוקדם בכך, שהראל ישיג את הסכמת אליזבת, אלמנת קסטנר, ואת הסכמת סוזי, בתו של קסטנר ואמה של מרב מיכאלי. הראל יצא מכליו, התאמץ, והשיג זאת. השלושה ריצו רק כחמש שנות מאסר, ונשאלת השאלה מדוע?

כאן נפתחים השערים לכל מיני השערות - גם זדוניות, שהעובדה, שאין מסמכים בנושא, מוסיפה להן הרבה נופך. ב"ג הורה בסוף שנות החמישים להשמיד (סליחה, לבע̤ר) את רוב המסמכים בארכיון השב"כ, כדי להעלים עובדות מביכות מביקורת בעתיד. מאז תולדות השב"כ ו"המוסד" באותה התקופה הנן ממלכת הצ'יזבאטים.

יורה לא-מקצועי

גם השב"כ מודה, ששמר ואקשטיין היו לפני הרצח קבלני ביצוע ("פרי-לאנסרים") של השב"כ. מכָּר̤י מנקס ידעו לספר על איש תמים, שלא היה מסוגל לפגוע בזבוב; וכך התרשמתי כשפגשתי אותו אחרי מלחמת יום הכיפורים (בעניין תפקודו בהובלת שיירות לח"י מתל אביב לירושלים "הנצורה" ובחזרה במלחמת הקוממיות, כאחראי תחבורה במפקדת לח"י בשייח' מוניס). לעניות דעתי, שִרבבו הראל ואנשיו את מנקס לפרשה, כדי שיוכלו לפעול ביד חופשית נגד מה שהם קראו המחתרת של יוצאי לח"י. "הפעילות [בשב"כ] התמקדה בהתארגנות, שהונהגה על-ידי שניים מיוצאי מחתרת לח"י: יוסף מנקס ויעקב חרותי, שאנשיה היו קשורים לתכנון מעשי רצח שונים, ולתוכניות פעולה שונות נגד קסטנר. הנחת-העבודה הייתה, כי מנקס מעורב אישית בהתנקשות" - כתוב באתר השב"כ.

מכאן, כל החצים מובילים לשב"כ (אז נקרא, ש"ב) עצמו. הראל, שראה את עצמו כמפקד המשמר הפרטוריאני של ב"ג, הבין, שלקראת הבחירות יכול הפה הגדול של קסטנר להזיק לבוס ולמפלגתו, וקסטנר נורה. גם לפי אתר השב"כ, לא היה היורה (אקשטיין) מקצועי, וקסטנר רק נפצע, למרות שנורה מטווח קרוב מאוד בשתי יריות (אחת לא בוצעה כיוון שהכדור היה עקר). לפי אחת מתיאוריות הקשר, חוסל קסטנר על מיטתו בבית-החולים, והודיעו על מותו רק כעבור שבועיים מהירי.

מסמך סאסן

איני היסטוריון של השואה, אך אודה, שלא הייתי מכניס את ד"ר קסטנר לביתי, גם אם היה מלוּוה בחטיבת טנקים. אני כהן, ואסור לי להיות ליד נבלות.

עם זאת קשה להתעלם מ"מסמך סאסן", שרק חלקו הוצג במשפט אדולף אייכמן בירושלים. זה ראיון של וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן בשנת 1956. אייכמן אומר בו, "כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לס̤דר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי - המחיר של 20,000-15,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הס̤דר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכל לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים [ב"רכבת" ההצלה מהונגריה - "רכבת המיוחסים" - שארגן קסטנר, והוא ומשפחתו מתפארים בה, היו פחות מאלפיים יהודים - אב"ץ]".

ממשיך אייכמן בראיון עם סאסן: "הוא [קסטנר] נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות ... הוא גרם לכך שרודולף הס בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטֶה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי הייתה מתן חופש תנועה מלא [לקסטנר] ... נעשינו חברים [ההדגשות שלי - אב"ץ]". כידוע, נרצחו בשואה שני-שלישים מיהודי הונגריה - גם הודות לסיוע רב מקסטנר.

כספי הגזל

משפחתי אינה מהונגריה, אלא מפולין, ואין לי עניין אישי בפרשת קסטנר. מה שמעניין אותי הוא עניין אחר לגמרי: מדוע התאמץ קסטנר - במשפטי נירנברג, אחרי מלחמת העולם - לחלץ את הפושע הנאצי קורט בֶּכֶר מחבל התלייה? על כך העירו השופטים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. גרינוולד ותמיר האשימו, כי קסטנר העיד לטובת הפושע קורט בכר בפני בית-הדין בנירנברג - ובעיקר, שנטל לעצמו חלק מכספי הכופר, ששילמו היהודים, ונפלו בידי קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית ב-SS. קסטנר הכחיש על דוכן העדים במשפט גרינוולד, כי התערב לטובת בכר, ותמיר הציג את מכתב קסטנר לאליעזר קפלן, שר האוצר, שבו התפאר, בשחרור בכר בהתערבותו האישית.

לגבי מעללי קסטנר בשואה איני מסוגל לקבוע עמדה, למרות גישתי השלילית אליו, כיוון שלא חקרתי אותם. עדות קסטנר לטובת בכר בשנת 1946 מעוררת סימני שאלה, שיכולים להסביר את הירצחו. בעקבות שיחותיי עם כמה מומחים לעניין, לדעתי, קסטנר היה שליח הסוכנות היהודית אל בכר. כנראה הגיע אתו להסכם, שהסוכנות היהודית תתחלק עם בכר בכספים, שנגזלו מיהודי הונגריה, ונמצאים בידי בכר - תמורת עדות שקרית (!!!) לטובתו בבית-הדין בנירנברג. המומחים, שנועצתי בהם, טוענים, שבכר הונה את הסוכנות היהודית ואת קסטנר, שליחהּ. הכספים נעלמו, ולא הגיעו לידי הסוכנות היהודית, אלא נותרו בידי בכר, או בידי חבר מר̤עיו. בכר חי בשלווה ובעושר רב בביתו בגרמניה עד שנת 1995. עד מותו ביצע עסקים רבים עם ממשלת ישראל, והעיד במשפט אייכמן למרות שסירב להגיע לישראל.

פרשת בכר זו הדבשת, שחיים כהן ואחרים בממסד המפא"יי התאמצו מאוד להסתיר. שבירת קסטנר על דוכן העדים בחקירה הנגדית של עו"ד תמיר חשפה אותה. על כן, נגזר דינו של קסטנר למות בידי המשמר הפרטוריאני של הראל.

סיפא א'

נראה, שמשפט אייכמן לא היה מתקיים, אלמלא הטיל "משפט קסטנר" דופי חמור בהנהגת "היישוב" ובמפא"י, שהנהיגה אותו, את הסוכנות היהודית ואת ההסתדרות הציונית בשנות השלושים ובשנות הארבעים, על מעשיהן ועל מחדליהן לפני השואה, במהלכה ואחריה. ב"ג לא היה מעוניין בנקמה בפושעים הנאציים ובדה-נאציפיקציה של גרמניה, אלא ב"גרמניה אחרת", שתממן את צורכי מדינת ישראל המתחדשת באמצעות "שילומים" ו"פיצויים". הטענה, כי ניסו להגיע לעסקה מלוכלכת עם קורט בכר, באמצעות קסטנר, מהדהדת את הנראטיב הזה.

משפט קסטנר חייב את ב"ג להראות נחישות לכאורה בציד נאצים. אחרי הרבה שנים של התעלמות ממידע על אורחו ועל רבעו של אדולף אייכמן ושל בכירים ממנו בממסד הנאצי לרצח יהודים, הוחלט לחטוף את אייכמן ולהביאו למשפט בירושלים.

במשפט אייכמן השתדלה התביעה לא לדון בתעלולי קסטנר, והציגה סיפור שקרי, שהתנועות "החלוציות" (כלומר, הסוציאליסטיות) הובילו בלעדית את המרד בגטאות. לשם כך, גם עוּותו עדויות. בין השאר, בעניין יחס קסטנר לצנחני היישוב, שהגיעו לבודפסט, בירת הונגריה (חנה סנש ופרץ גולדשטיין הי"ד ויואל פלגי).

סיפא ב'

משפט קסטנר חשף בפני הציבור הישראלי את עובדת קיומו של השב"כ "שהייתה, עד אז, חסויה ואף הוכחשה" - טוען אתר השב"כ, שמתנחם בעובדה, ש"חשיפה זו הובילה לכינונו, לראשונה, של פיקוח פרלמנטרי על עבודת 'השירות'".

עובדה זו מלמדת היטב על האווירה במדינה בשנות החמישים. ואולי גם על כך, שהראל הפעיל את השב"כ ואת "המוסד" למשימות לא-ממלכתיות כמשמר פרטוריאני של ב"ג ושל מפא"י. אם אכן נרצח קסטנר בידי חוליית שב"כ (אקשטיין טען לימים, כי הייתה באירוע ירייה רביעית, שלא הוזכרה כלל), זו הסיבה לחיסולו לכאורה. יתר על כן, התברר, כי השב"כ ידע על האיום על חיי קסטנר, ושמר עליו. איש לא הסביר למה ומדוע? ממתי שומר השב"כ על חיי דובר משרד ממשלתי?! אם בכלל - תפקיד משטרת ישראל לסכל פשעים במרחב האזרחי.

אבטחת קסטנר בוטלה כמה שבועות לפני הירצחו. הראל מסביר בספרו, כי זה היה עקב אילוצים, שיצרה מלחמת סיני. הסבר דחוק ביותר, שאינו מחזיק מים - המלחמה נמשכה שבוע בלבד, והסתיימה בתחילת נובמבר 1956; וקסטנר נרצח במארס 1957.

סיפא ג'

איני מאשים את מרב מיכאלי - נכדה, שרוצה להגן בדם, באש ובתמרות עשן על סבה, שהיה אדם מפוקפק מאוד. אפילו הניסיונות המאולצים של בית המשפט העליון לטהרו הותירוהו מוכתם לחלוטין. אני מקווה, שבמהלך הדמגוגיה שלה לא תתבלבל מיכאלי בין זכר לנקבה, ותספר את האמת על מה שעשתה סבה למען הצלת אחינו תושבי הונגריה.

שופטי בית המשפט העליון קבעו, בצדק, שמשפטו של קסטנר ייחרץ על-ידי ההיסטוריה ולא בבתי-משפט. אני מקווה, שמיכאלי אינה מתכוונת, שמשפט סבה ייחרץ בכנסת. בכל אופן, כובד העדויות כרגע (כולל ספרו הוותיק של יואל פלגי וספרו החדש של דניאל, בנו של יואל ברנד) מטֶה את כף המאזניים לרעת סבה.

על מיכאלי לזכור את מה שמייחסים לאברהם הרצפלד, "בעניין הזה הטיעונים קלושים, אז צריך להרים את הקול!"