האהבה היא דרך

משה גרנות: "שלושת ספרי האימה", הוצאת "צבעונים" 2019

האם היהדות והיהודים מהווים את כל הרע שבעולם? האם זו דת מזיקה לאחרים כל כך? גם הספר הזה שואל. שלושת ספרי האימה הם כתביהן של שלוש דתות שאינן חסות על האדם באשר הוא אדם, אך כמובן בעיקרם מכוונים הכתבים האמורים ליהדות או ליהודים באשר הם, כאשר גם אלוהי היהודים עצמו הוא אל קנא ונקמן ומבקש מסירות נפש וגוף לו ולא לאחר, תחת איומים מעוררי בלהות, ושלטונו על בני העם שבחר בו הוא שלטון של הפחדה ושל איומים בסבל ובשמד, ושמא אין האמונה בו אלא אמונה של מורא. אך כך גם הנצרות, שבה ישוע מאיים ומבהיל ודרישותיו ממאמיניו אף חמורות עוד יותר, ונבואתו כביכול על סוף העולם שעוד יבוא לפני בוא שלטונו הטוב והנפלא, היא נוראה מכול הנבואות. כך גם הקוראן, הרואה ביהודים כמתנגדיו של האל, שדוגלים בו אך עושים ההפך ממה שאמורים לעשות ומתנכרים אליו, למעשה, ועל כך ראויים הם לכל סבל ולשמד והוא אף מסייע בכך. ובכן, האם שנאת העולם מופנית אל היהדות בשל היותה לכאורה מרכז הרע העולמי, או שמא כל זאת בשל היותה ראשונה וצריך למגר אותה מסיבות נלוזות של קנאה והתגדלות? הדברים נושנים, כך כמובן כל הדוברים או הכותבים. כל המובא בשלושת הספרים נכתב אפוא על-ידי סופרים ששמו את הדברים בפי הדמויות, וככל שמתרחקות השנים כך נעשים רחוקים הכותבים מן הדיוק, והם מביאים את דעותיהם והרגשותיהם שלהם כדברים שנאמרו על-ידי אותן דמויות מופת, וצא ולמד מתי ומאיזו יד נכתבו הדברים של כל אחד ואחד, החל באלוהים, המשך בישוע וכלה במוחמד. אין ביכולתנו כיום לקבוע זאת בוודאות, ודוגמאות לכל הדברים האלה מביא ד"ר משה גרנות בספר הצנום הזה.

יוסי יונה: "תאנים טובות מאוד". הוצאת "כרמל" 2020 303 עמודים.

הוא מתאהב בעוזרתה הנפאלית של אמו המבוגרת, שהייתה מגיעה לנקות את דירתו ואחר כך הייתה מגיעה גם בימים אחרים, בעודו מספר את סיפור אבות אבותיו על גדת נהר הפרת בעיירה בשם עאנה, בעת שלטונם של הטורקים במקום בימיה של האימפריה הטורקית. זאת אחרי שתי מערכות נישואים שבאו אל קיצן, לאו-דווקא ביוזמתו, ולאחר הרפתקאותיו עם נשים אחרות. שלא כאבותיו ה"נאמנים" של אותם זמנים, בהם גירושים זה לא היה דבר של מה בכך - נישואיו, אהבותיו, ואהבתו לעוזרת הנפאלית מתרחשים היום, לצד הוריו המזדקנים, אשר הוא בא אחת לשבוע לבקרם ודולה תוך כך את הסיפור המשפחתי מאמו טרם לכתם של אלה לדרכם האחרונה, תחילה אביו ואחר כך אימו. בספר בן 300 עמודים דחוסים מביא יוסי יונה את סיפור הוריו ואת סיפורו שלו. אך עיקר העניין הוא לא רק באהבתו לעוזרת הצעירה היפה ודקת הגו שהגיעה מנפאל כדי לסייע למשפחתה, אלא גם ובעיקר בסיפור השושלת הנכבדה שחייתה על גדת הפרת והספר נקרא בהחלט כאוטוביוגרפיה. אולי זאת גם הסיבה לכתיבת הספר, זאת גם לנוכח הדיוק בעובדות ובתיאור הדברים הקטנים שהתרחשו בעברה של המשפחה על אותה גדת נהר, כך גם העץ המשפחתי בסוף הספר, המובא במילים והמתאר את מקומם של האנשים שתוארו. יונה הוא פילוסוף וסוציולוג ואין תמה אפוא שהוא שוקע כסופר בעברה המדויק של משפחתו מזה דורי דורות, עושה עבודת מחקר עמוקה על חיי האנשים דאז, על החיים עצמם, ועל ההתרחשויות והדמויות הפועלות השבות כאילו לחיות. "הרבה שנים הייתה אימא שלי בוכה על אבא שלי". כך מספרת על אמו האישה שהתחרתה על אהבת הבעל ואשר ילדה בסתר את ילדיו, "ואללה, מה אני יגיד לך, עד שהיא בעצמה מתה, לא הפסיקה לבכות עליו". מסתבר שגם אהבות נסתרות היו אז, שדאגו גם הנשים הנבגדות לא לראותן, גם ילדים ממזרים שגדלו בשתיקה עם חצי אב. "אז אני מבין", טוען עכשיו מי שטוען כלפי המחבר, לכאורה, "שלא רק שחידשת את הקשר עם המטפלת הנפאלית של אימא שלך אבל הקשר הזה הולך ומתחזק". וכך נמשך הסיפור הזה, שאיני בא אל סופו, שמחבר בין עלמות נדמים של אז ושל עכשיו, ועושה זאת בדקדקנות רבה ומתוך כבוד לאותן שנים קדומות שחלפו על המשפחה הזו באתו זמן, שלולא כן לא נודע עליהן דבר.

חגי דגן: "המיתולוגיה היהודית", הוצאת "מפה" 2003 400 עמודים.

זה לא ספר חדש, וראה אור לפני קרוב לעשרים שנה, אך ממתי ספר נעשה ישן אם יש מי שעדיין מוצא בו עניין? אז הוא שוכן כבוד בין ספריי בשל תוכנו, והנה השנה החלטתי כי זה יתאים לי לעיון בימים אלה שאיני הולך להתפלל בהם. הנה, הודיתי. אך היהדות בו רבה ומפורשת, על צדדים שאינם של יומיום והם ברורים אולי לא ליודעי דבר בלבד. "אלוהים בא מהדרום, ממדבריות פארן וסיני, מהר שעיר, משדה אדום, מתימן ומנחל צין. היא בא ממקומות קשים שאין בהם צל או מים." כך פותח הספר, ואולי זה שעושה את האל רוב הזמן נוקשה, זועף, ודורש חנופה והתמסרות. והמחבר ממשיך: "קראו לו אל, כמו לעוד אלילים בסביבה, קרו לו אלוהים (בלשון רבים), כי הוא עצום ורב, קראו לו אלוה, קרא לו אדונַי, כי הוא היה שליט ואדנותי, קראו לו יה, והיו גם כינויים שתיארו תכונות אופי והתנהגויות שונות שלו, כמו אדוני צבאות, כאשר הופיע כאל לוחם, קרו לו שַׁדָי, כאשר הופיע כאלוהות של פריון, כאלוהות של מים ושל תהומות, אחרי שתפס את מקומן של התהום הקדמונית ונשא אלות הפריון של הארץ, או רוכב הכרובים, כאשר התמקם ליד לוחות הברית עליו ניצבו שני כרובים. עוד נקרא אכתריאל וזהריאל, המקום, הקדוש ברוך הוא וריבונו של עולם, אבל השם הפרטי והמיוחד לו היה יהוה, שמשמעו היה פשוט הווה, היה, ושתחילה הוא הופיע ברוח סערה, ושהופיע בדיבור. השם היה כך פרטי עד שהפך סודי ואולי יפתח לנו שער. כזה הוא האלוהים, כזה הוא אלוהינו, שבא ממדבריות פראן והר שעיר וכאלה אנחנו.

אוריה באר: "כאילו בחלום", הוצאת "ספרי צמרת" 2017, 211 עמודים.

ספרו של באר נולד כמחזה והוצג על במה עוד בשנת 1987 (בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן). אנחנו גם חשים בזאת למן הפרק הראשון, שבו דואג אוריה, בדרכם של מחזאים על-פי רוב, להפגיש את כל הדמויות המרכזיות בתוך אותו בית, בצורה זו או אחרת, וגם להעמיד אותנו פחות או יותר על אופיים של הגיבורים, אותו אופי שמטיל את הלהבה שבו על הספר כולו ומלהיט אותו באותם אורות וצללים וקולות של התקופה ההיא, שמזכירה את המערב הפרוע בגרסה ציונית, כאשר את מקום האינדיאנים ממלאים הערבים שבאים מן ההרים שמעבר לכנרת לגנוב מן המשקים החדשים, ואולי את ההתיישבות של היום שמתרחשת בשטחים, בנופי האגם ובמורדות טבריה, בימי היוולדו בעודו אוהלים של חצר כנרת ושל ההתיישבות הקטנה מגדל בשנות העשרים של המאה הקודמת. אספר כי חנצ'ה היא אישה צעירה מלאת תשוקה, כאמור, שאינה מסופקת מבעלה, ולאו-דווקא בגללו. כנראה שבאותן שנים של קדחת וסיקול אבנים היה לשרירים כבוד אצל נשות הגליל, כך לכאורה נראה מהעלילה המובאת כאן, וכך חנה הזאת, מוצַקת החזה ונחשקת גם היא, משתוקקת לגופו המסוקס והמיוזע ולמזגו הקשוח והמתפרץ של יודה, הפועל שלהם, ומספקת את המיניות שבספר. הוא צעיר ממנה באלו שנים, וגם נסמך עקב היותו הפועל שלהם אל שולחנם, אך בזוטות כאלה לא היה להרגיעה. הוא ער לתשוקתה אליו, אם כן, ואף הוא השתוקק לגופה המוצק, לאישה החזקה שבה - על-אף היותו מאוהב ומחזר אחרי שולקה, המורה הצעירה, שבאה מנווה צדק ללמד את ילדי המקום, ומלווה את עצמה כמעט בכול שעה ובאופן אובססיבי למדי בקונצרטינה. אוריה הצליח להוציא מתחת ידו סיפור מהודק למדי, לוקח דמויות ומחיה אותן, ואפילו מצליח ליצור הומור, כי לא פעם הוא מצליח לזמן את העיתויים בספר, באופן שיכול גם ליצור קומדיה.

אלי רוה: "חידת החלילן", הוצאת "דני ספרים" 2021 186 עמודים.

"שלוש דמויות מספרות את סיפורן: חליל צד שאומן גאון נטע בו תכונות אנושיות, חלילן שבצעירותו חי חיי עיר שגרתיים ובבגרותו חי בכפר בזהות שנכפתה עליו, וחסיד אומות העולם שעוסק בחקר כלי נגינה קדומים". החליל נרכש על-ידי הוריו של אותו נער צעיר, אך איה הוא, החלילן שאבד אשר הספר מתחקה ותר אחריו משך חמישים שנה, ומה היא חידת היעלמו, כאשר החליל עצמו עובר תלאות רבות וגלגולים רבים בעולם אכזרי של פרעות והשמדת עם, בשנים שאירופה איבדה את שפיותה ופולין פתחה זרועותיה לכובשׁ הנאצי ועַם כמעט שׁלם אבד את חַייו. מי שׁרכשׁ את החליל ידע להחביאו, מסתבר. נראה שהיה חשוב לו והוא נשא אותו עמו אל מחנות ההשמדה. בבוא הזמן ולפני לכתו החביאו בתוך מזרון, מה שהנאצים בסופו שלדבר לא יכלו למצוא, ואילו בנות הברית, לאחר נפילת הגרמנים מצאו אותו שקוע ומוחבא בתוך אותו מזרן עבש עליו שכב מוכה הגורל שחילל עליו. הגרמנים צדו אותם, את היהודים באשר הם, אלא שגם אז נמצאו אי-אלה אנשים עם לב רחום ומאמין בחיים שהצילו והסתירו בני אדם, ולא פעם שלמו על כך גם בחייהם, אם כי גרמנים כאלה זכו להיכלל בין חסידי אומות העולם, והונצחו בבית יד ושם בירושלים. החליל שורד, אפוא, נואש חליפות ומקווה שהחלילן שבשעתו התאהב בו, רכש אותו וחילל בו את מיטב היצירות של מיטב המוסיקאים שקמו אז, ימצא אותו ויחדש את ימיו. "והחלום מסרב לגווע. אני מייחל שעוד פעם אחת, לפחות עוד פעם אחת יאחזו בי אצבעותיו העדינות של החלילן שלי ויניחו אותי בין שפתיו הרכות. עוד פעם אחת..." כך חושב החליל כמי שנשמה באפו ויכול להרגיש, בספר שכתוב בשפה רהוטה, ערוך היטב ומערב דמיון ומציאות יחד, אף זוכה על-ידי אק"ום, כספר שנשלח לתחרות ספרים בעילום שֵׁם ונבחר במקום ראשון.

ורדה גנזך: "דיבור עם נזיר", הוצאה עצמית 2021 190 עמודים.

נִשמו עמוק, התרווחו, אִזרו רצון ושקעו בספרה של ורדה גִנזַך, הכתוב מִקשָׁה אחת שנמשכת 190 עמודים ללא הפסקה אחת. סיפור מיוחד של דיבור עם נזיר, ולא רק דיבור, יותר מכך, אשר פגשה לפני שנים במנזר באיטליה ונחרת בזיכרונה, אולי משום שאמר שהוא נזיר על-אף שאין זו דתו והדבר הותיר בה את האתגר לדעת מיהו. היא לא שכחה זאת, אפוא, וכעבור שנים צף בה הדבר והיא חוזרת למה שאירע. בזיכרון החרות בה היא כותבת לו, וכך מתפתח דו-שיח בתכתובת מרתקת ביניהם, תכתובת שהוסיפה לאתגר ולעורר את תחושותיה עד אשר הפתיעה את עצמה ואותו בנסעה אליו, אפילו אם רק כדי לשמוע שהוא נולד לאם יהודייה, ובוודאי כדי שיעזוב בצורה מפתיעה לאור הרגשות הרבים שהיו בו וחיכו לפרוץ את המנזר שבו בגר, ייפגש עמה לבוש ככל אדם, בדרכו לשוב אל כור מחצבתו. אך בכך הסיפור לא הסתיים, הם מתאהבים והוא מגיע אחריה לארץ, כמו שהיא מגיעה מעט אחר כך אחריו לארמניה, ואחר כך לאיטליה, כדי שייבחנו הדברים. "מה יש בריגוש הזה, שהוא הכרחי בעבורה? כל חייה לא חיה אלא כשהיא מפתיעה את עצמה. מעניינת חייה בבלתי נצפה, עם זאת, מקיפה את עצמה בביטחון וברגעי שלווה הכרחיים". כותבת המחברת בגוף שלישי, ואילו הוא, האמן שהיטיב לצייר, שהיא מארגנת עבורו תערוכה בארץ, "סימן לה לא לשנות תנוחתה והחל ברישום דמותה". האם הוא חושב על שנות נצרותו הארוכות במנזר, ששם גידלוֹ אב המנזר באהבה משך יותר משלושים שנה? היא שואלת שאלות את עצמה, שמא אין אהבתו אלא הבריחה מעברו שמורגשת כאהבה? אך היא האמינה כי "אתה לומד כשאתה חי בצוותא לא לחטט..." ורגשותיהם סוחפים אותם על-אף השאלות שהיו בה. ועלי לומר, שעל אף הרתיעה ההתחלתית מכך שהספר כתוב ונקרא ללא הפסקה, הנה עד מהרה אנו נסחפים עם השניים ועדים להיוולדו לכאורה של הנזיר, הוא סטפנו, מחדש, כגבר אוהב שיודע להכיל את תהפוכות חייו ולהיות נאהב. וכפי שהיא אומרת, "אין דרך לאהבה, האהבה היא דרך". ואת שאר הסיפור תקראו בעצמכם.