בצבא היא שירתה בבסיס חיל-הים בבת-גלים. זה היה קרוב לבית, קרוב לאימא. זה לא מה שהיא רצתה, זה מה שאימא רצתה שתרצה. הרצונות של אמה לא באו לידי ביטוי מילולי מוחצן. כדי להתרשם צריך היה להתחבר לצנרת תת-הכרתה של המשפחה, כמו להפנט גלגל רולטה בקזינו. בצהריים הייתה הולכת לשק"ם עם הכריכים המוקפדים של אימא, מחלקת אותם לחבר'ה בתמורה לדברי מתיקה ומתיקות.

עכשיו היא כבר אכלה משהו, אבל בקושי, רק כדי להחזיק מעמד, לצוף. מזון שימש לה חגורת הצלה. באותו שק"ם על שפת הים הסואן פגשה סג"ם צעיר ומושך, מוישה. הוא היה תל אביבי מצוחצח שחזר ואמר לה, הדבר הכי טוב בחיפה זה המכונית שלי בדרך לתל אביב, ואת בפנים? מי קודם? היא שאלה וזכתה לקמט חיוך. הסג"ם סיפר לה עלילות גבורה שהותירו אותה אדישה. החברות אמרו לה שהוא נמשך אליה, כך סיפרה בבית. מה, צריך חברות שיחשפו לפניך תגלית כזו?

היא לא הייתה טיפשה, הילדה הזאת, ואולי המתינה בסבלנות לחוות דעת מקצועית יותר של אימא שלה. הם נפגשו פעם אחת במרכז הכרמל ואימא הזמינה קפה הפוך ועוגת גזר מקורמלת. למה הפוך? שאל מוישה הסג"ם. הוא הציע אספרסו. בימים הרחוקים ההם אספרסו ופיצה איטלקית טרם הגיעו לחיפה. מוישה הזמין אותן לבילוי בתל אביב, העיר הגדולה. אני לא מבלה, אמרה לו בתי. אנחנו לא משפחה של מבלי עולם. מוישה חשב שהיא מתלוצצת וצחק. הייתה לו שרשרת זהב כבדה על הצוואר והוא נגע בה כמו להפעיל תיבת קסמים.

כעבור שבוע הם נסעו לתל אביב וחזרו מאוחר בלילה. אימא שאלה אותה, איך היה שם, בתל אביב? היינו במועדון לילה שכנראה שייך לבני המשפחה שלו. נרדמתי בכורסה רכה כי נתנו לי לשתות משהו דביק עם ג'ין. זה נראה כמו מיץ תפוחים טבעי מלא בועות שנסחט למעני. קודם טיילנו בעיר ובכל מקום נוצץ מוישה הכיר את בעלי הבית שהיו כמו קרובי משפחה. יש לו משפחה של המון קרובי משפחה, הסבירה הילדה. בהמשך הסיפור המתגלגל התברר לה שהמשפחה של מוישה מופיעה בתיקים ממוינים היטב של הפרקליטות ובאלבומי תמונות של המשטרה. לאימא שלה הוברר שזו משפחה מתוחכמת שלא מצליחים להפלילה. כי היו לה לגיונות 'חיילים' ו'קופים' עושי-דבר מאומנים, שכירי-עט וחרב, עורכי דין מפולפלים מהשורה הראשונה של מי ומי ומשת"פים במשטרה.

בלקסיקון המשפחה ביטוי שהכיל 'לא' נשמע כמו הכרזת מלחמה. מוישה לא היה 'ילד רע', עדיין לא, חשבה הבת שלי, אבל הוא ניסה להגיע אליה בדרכים שאינן סלולות, בעקיפות, בעקלקלות כי יש לו מכונית ספורט שמסוגלת לתמרונים מסוכנים. לא אכפת לו, כי למשפחה שלו יש זחל"מים וציוד מכני כבד שכותש, מרסק ומפזר כל מכשול בדרך. גם הוא שואף להיות אלוף עולם בקיצורי דרך מחוכמים, לכאורה ספורטיביים, למרות שהם מעלים אבק וגורמים לה להתעטש... זה מה שהיא סיפרה לאימה. הוא היה מתמרן אולטימטיבי, נחוש וממוקד, לא מזיע, לא ממצמץ. מיומן.

בהתחלה, היא סיפרה, הסירוב שלי להכיר בו כחבר צמוד מוצהר התמיה אותו והוא הציע שוב שניסע לתל אביב לסוף שבוע. אמרתי לו שג'ין או וודקה במיץ סחוט מרדימים אותי 'במקום'. הוא צחק והעיר שבמשפחה שלו אין 'לא'. סירוב מיוחס ליהודי סובייטי מסורב עלייה, והמשפחה שלו בכלל לא משם. למען האמת, היה שמץ של ביקורת עצמית, אפילו מורת-רוח, בצורה שבה שיבש את ההברות כדי להישמע מתנצל או מהסס. הוא גם ניסה לאשש את נוכחותו, למרות המבוכה, לדחוף ידיים. לפתע צמחו לו אלף ידיים שברגע אחד, קצרצר להפליא, של חוסר שליטה הפכו אותו לאטד.

זה נעשה כמעט וולגארי אבל צריך להודות שהוא באמת היה בחור מבריק, כשרוני, מעורה במחשוב ובתוך הצוות הזכרי שהקיף אותה בצבא היו גם חארות של ממש. הוא זכה להוקרת המפקדים והילה של ילד פלא זרחה מעליו. בדיוק אז הרחיבו את יחידת המחשבים בבסיס והסניפו לתוכה את כל המידע המסוים של חיל-הים. המיקום הפך לאסטרטגי. הוא הסתובב בתוך המתקן הממוזג כטווס בלול. ייתכן מאוד שהוא היה שם גם משום שהמשפחה שלו ראתה בו מוטציה משוכללת, נצר שיפליג לעולם אחר, צלול ונאור, שבו אין צורך בפשע מסורתי, כוחני, מדמם כדי להשיג מטרות שלא ניתן להצהיר עליהן במכס. בקיצור, הודתה הילדה שלי ודמעה - הסתבכתי...

היא אמרה: הוא התחיל להפעיל כוח, ללחוץ. מאוחר מדי זיהיתי שהוא בעצם חסר מעצורים ועכבות. הוא תמיד חושב אחרת, לעצמו בלבד, אבל מתרגם את מחשבותיו לעולם שבו כולנו חיים ושופעים. משפחתו הולכת לבית כנסת כל שבת. יש לו מגן דוד כבד ונוצץ על שרשרת הצוואר. הוא פטריוט נלהב, ללא בושה. לאמריקנים יש טיל כזה, שעושה שמות, למרבה המבוכה. הוא מדבר כל הזמן על אהבת-ישראל ושנאת ישמעאל, על הקונפליקט. הוא שונא את עמוס עוז שנאת מוות, מכנה אותו אדמו"ר של בולשביקים. אם המשפחה שלו הייתה בעסקי דפוס והוצאה לאור - הם היו מוציאים עליו חוזה... ועוז היה חותם בכל הכוח. כל הצעירים בבסיס חולמים שהם רק מסיימים מחר את השירות ובאותו שבוע טסים להודו להשתזף על מרבד פטריות הזיה. הוא לא מתקרב אליהם אפילו בצחוק. הוא שפוי בהכרה. בשבילו סמים זה טאבו. הוא 'ירצח' כל מי שיציע לו שכטה אפילו מתוך ג'סטה של נימוס.

בהתחלה, וזה נמשך המון זמן, הייתי מלאה ביטחון עצמי שאני מסוגלת לטפל בעניינים בכוחות עצמי. כל העסק הזה היה קצת מביך, למען האמת, אבל גם מחמיא. לא מתים מחמאה גם כשהיא מתמוססת על הראש. אולי שם המשחק הזה סבלנות והרבה נימוס. אימא הרי הכינה אותי לעולם מחורבן של גברים לכאורה, חלקם מחורבנים, חלקם פדופילים ואנסים, חלקם סתם טינופת נוצצת. יהלומים כורים במכרות, היא אמרה, וגבר הכי טוב זה אדם שמתחייב להיות בר מינן ביום החתונה...

שוחחתי עם המפקד הישיר שלי וגם עם קצינת-חן בבסיס. קצינת החן גיחכה ואמרה שכל הבחורות מקנאות בי, שיש לי מעריץ נמרץ, נלהב, כזה מוצלח. זה כבר לא מצחיק, אמרתי לה, בכלל לא. היא הוסיפה ואמרה שלא הייתה מתנגדת שגם לה יהיה חבר 'לא מצחיק' בדיוק כזה. אבל לצערה היא כבר נשואה שש שנים ולכן חסרת סיכוי. המפקד הישיר שלי, רב-סרן מטומטם עם כרס, שאל בסוף הראיון אם אני מוכנה להיפגש אתו במרכז הכרמל באחד הערבים. הוא התנדב להיות שומר-ראש גם מחוץ למחנה. איש לא התייחס ברצינות לבעיה שלי, ראו בה הפגנה של קשיחות או אטימות, חוסר נשיות ואגוצנטריות. הפחד החל להתגנב לתוכי כמו רסיסי קרח עוקצניים שמאיימים להקפיא הכל ברגע אחד.

אמרתי לאימא שאני הולכת לספר לך, מה שהיא תמיד אסרה עלי בכל האיסורים שבעולם. היא צרחה עלי, בשום אופן לא ולא. למה לא? כי אבא שלך לא מבין חכמות. הוא מסוכן, הוא טוטאלי, את כבר יודעת. זו תהיה מלחמת עולם עם המשפחה שלו. זה יהיה הסוף של כולנו... אימא הייתה מבוהלת. היא לקחה את הדברים, כהרגלה, לקצה האופק, מעבר לסמבטיון. היא כבר דמיינה מה המשפחה בתל אביב מוכנה לעשות כדי להגן על הכבוד שלה ושל בנה המובחר. זה מה שמוישה בעצמו היה חוזר ואומר לי, שאין לי 'כבוד' אליו, שאני צוחקת ממנו, לא אתו, שאני דוחה אותו בקש ובקשקוש, ללא נימוק של ממש. כאילו שמדובר בנימוק ולא בנמק. מה שהכי הפחיד את אימא זה שהוא התאמץ כל-כולו להסתיר את העובדה שהוא מפחיד כמו כל המשפחה שלו. אימא תמיד אמרה ש'אבא מזהה עבריינים ומטורפים במבט ראשון. לכן יש להיזהר מפניו כמו מפני מוישה'. היא זיהתה את הטוטאליות הכבושה בתוכו. היא זיהתה מה שהיה גם בך, אבא. זה מה שהפחיד אותה.

הוא כבר ראה בי רכוש שלו, סימן אותי כמו חוני המעגל, התפלל והמתין בסבלנות לגשם. ראיתי מסביב לבית כל מיני טיפוסים מוזרים שהעיפו מבטים נוקבים. עקבו אחרי, אולי גם אחריו, לכל מקום שהלכתי. מוישה ידע תמיד עם מי אני נפגשת ומה התוכניות שלי. כמה חברים שלי מהריאלי שהיו מגיעים לחופשות הפסיקו להתקשר אלי גם כשהשארתי להם הודעות. אחד מהם אמר לי, שמענו שיש לך חבר קבוע. מה פתאום? אמרתי, זו שטות. בכל אופן, הוא אמר, יש מי שמספר לנו שהוא חבר שלך. תגיד, ממש צרחתי, הוא ביקש ממך לא לדבר אתי, לא להיפגש אתי? מה פתאום? נזעק הבחור להגן על כבודו.

מדובר בבחור שהתנדב לצנחנים, שהיינו מכינים שיעורים בבית שלוש פעמים בשבוע, שהיינו לומדים ימים ולילות לבחינות. עכשיו נטש אותי. אפילו לא אמרתי לו שהוא סתם מזויף מצוי. זה הצדיק שוב את התיאוריה של אימא על העולם. נורא קשה לדבר אתך, אבא, ואמא הייתה כל כך מבוהלת שנרתעתי. היא אמרה שיש לה פתרון. היא תלך לדבר עם ברוריה, הבת של הפעטער. שאלתי אותה, את משביעה אותי לא לספר לאבא ואת הולכת למשפחה שלו? היא עקמה את שפתיה ואז נשפה מעלי, זו משפחה של שומרי-סוד, את לא תביני.

מאוחר בלילה היא חזרה עם עיניים בורקות. היא אמרה, יש בחור אחד שמכיר את אבא והוא תלמיד של הפעטער. כרגע הוא בחו"ל. אסור לך לספר לאבא, את שומעת, זה חייב להיות סוד! היא חשבה שאתה חסר מעצורים וההיגיון שלך, כשזה נוגע בי או בה, נדפק בכל הצילינדרים. הניסוח שלה היה קצת מופרז: אם היא תבקש ממך ברגע של חירום להביא פרוסת לחם - אתה מסוגל להביא מאפייה. אולי היא צודקת. לפעמים הייתי מסתובבת לאחור ברחוב, סתם ככה בבת-אחת, כי צפה בי תחושה שאתה מתבונן בי מהצד. אף פעם לא באמת האמנתי שאתה באמת מסתובב אי-שם בעולם, תמיד היית נוכח. הקשבתי לה בסבלנות ועשיתי כדבריה. הלחץ של מוישה היה גדול וכמעט התפוצצתי. התחלתי שוב, כמו אז, להרעיב את עצמי כדי להידחק לאחד הסדקים בקיר, להיעלם. חשבתי שאם אתכער הוא יניח לי. לא רציתי לחיות ופחדתי למות.