ויתרו פה על העתיד?

סיפרתי פה בעבר על שירות מילואים שעשיתי בתקופה שזכתה לכינוי "האינתיפאדה הראשונה" שזרקו עלינו אבנים ואנחנו קיבלנו הוראה לא להגיב, לברוח. גם לפני כן שירתנו במילואים וזרקו עלינו אבנים, רק שאז התמודדנו ואילצנו אותם להפסיק את התחביב הזה. לא קראו לזה אינתיפאדה, סתם זריקות אבנים. בסוף שנת שמונים ושבע חלה תפנית; עמרם מצנע היה אלוף הפיקוד וככל הנראה ממנו יצאה ההוראה שלא להגיב אלא לברוח. "לנסוע מהר" קראו לזה. דיברתי על זה עם המג"ד והבעתי דעתי שתוצאת הבריחה תהיה שבקרוב ניאלץ להתמודד עם שימוש בנשק חי במקום באבנים. הוא לא התווכח רק אמר שזו הוראה מלמעלה. זמן קצר אח"כ הם התחילו להשתמש בירי ובבקבוקי תבערה.

באותם ימים לא העליתי על דעתי עד להיכן עלולה להגיע ההידרדרות, לא חשבתי על זה. הבנתי שנקודת המוצא היא ההנחה שהם מסכנים וצריך להבין אותם ולהבליג מתוך רחמנות, אבל כמה להבליג, מה הגבול? כיום אני מבין שכאשר בוחרים נתיב מסוים מתוך הנחת יסוד שגויה, לא חושבים בכלל על נקודת עצירה, על גבול שאותו לא ירשו לעבור. וזה לענ"ד ההסבר למצב הכאוטי שאליו נקלענו בשנים האחרונות וביתר עוצמה בחודשים האחרונים, והפתרון אינו נראה באופק. בעצם נראה שלא חושבים כלל על פתרון, אולי כי לדעתם אין כזה, לכן ממשיכים להכיל ולהבליג בתקווה שהעניינים יירגעו מעצמם. אבל העניינים לא יירגעו, להפך. ואת זה אומרות לנו בבירור שתי הפרשות שנקרא השבת.

בשתי הפרשות יש הוראה ברורה לנקוט בהווה מהלכים שימנעו צרות בעתיד; בפרשת 'מטות' ה' מורה למשה (במדבר לא): [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. זו הוראה למימוש ההנחיה הכללית שניתנה לו בפרשת פינחס (פרק כה): [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. הם זוממים להרע לכם בהזדמנות הראשונה, אל תמתינו שיתקפו אתכם, הקדימו תרופה למכה ותיקפו אותם. ואולי מכיוון שקצת קשה לשכל אנושי להסכים ליוזמות קיצוניות בהווה על סמך הערכת מצב עתידית, ההוראה בפועל היא לנקום על מה שהיה (בסוף פרשת בלק).

אנחנו זקוקים לנס

בפרשת מסעי נמצאים כבר על סף הכניסה לארץ, סמוך לירדן. משה יודע שלא יביא את העם לארץ, הוא כבר הסמיך את יהושע כמחליפו, אבל עדיין ההוראות עוברות דרכו (פרק לג): [נ] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. הנה תנאי בסיסי שיאפשר לכם להיאחז בארץ בקביעות: [נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. עד כדי כך? חייבים לגרש את כולם? לפעמים מרשים להם להישאר, אם יעמדו בתנאים מסוימים, אבל רק אחרי שאנחנו מפנימים את הנחת היסוד: [נג] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

בלעדי הנחת היסוד שה' הוא שנתן לנו - ורק לנו - את הארץ, ולכן אנחנו בני הרשות הבלעדיים על הארץ, עלולה להתפתח השקפה שיושבי הארץ הם שותפים חוקיים שלנו בבעלות על הארץ. זה במקרה הטוב יחסית, במקרה הפחות טוב תתפתח השקפה שהם עשוקים ואנחנו העושקים ר"ל. וזו האזהרה בסיום ההוראה הזאת: [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. הגויים הרי יודעים את האמת שהארץ הזאת שייכת לעם ישראל ולא היה עולה בדעתם לדרוש זכויות על הארץ. אבל משראו כי הבעלים החוקיים מבקשים להשתחרר ממנה ופורסים ממנה לאחרים, רק טבעי שיתעורר אצלם רצון לקבל את כולה.

את הפרשות האלה קוראים תמיד בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שלושת השבועות שבהם אנחנו מתאבלים על החורבן ועל הגלות שאינה נגמרת. כעת הגענו לגלות שאין קשה ממנה, גלות תודעתית. רבים אצלנו ממשיכים לשגות באשליה שאנחנו פה בארץ ישראל וזה עצמו חלק מתהליך הגאולה. אבל למעשה, אנחנו בהתנהגותנו חסרת האחריות ההיסטורית העמקנו ומעמיקים עוד את מצב הגלות. הגענו כבר למצב שבו אין עוד תקווה לתיקון בדרך הטבע. רק נס יוציא אותנו מהגלות הזאת אל הגאולה האמיתית והשלמה. וכמו בגאולת מצרים, כשהגענו לעומק השפלות לפתע זרח לנו אור הגאולה, כן יהיה לנו בקרוב ממש.