סין מרסקת את החופש הפוליטי בהונג-קונג תוך התעלמות מכל המחאות, ורבים במערב מנחמים את עצמם במחשבה שבסופו של דבר היא תשלם את המחיר בדמות קריסת מעמדה של הונג-קונג כמרכז פיננסי עולמי. כרגע זה לא קורה. ברבעון הראשון של השנה בוצעו במחוז מספר שיא של מעצרים פוליטיים – והבורסה המקומית ממשיכה לשגשג, הבנקים הזרים מגדילים את מספר עובדיהם ועשירי הונג-קונג לא מוציאים ממנה את רכושם.

הסתירה בין המצב הפוליטי למצב הכלכלי בהונג-קונג מלמדת, כי רק לעיתים רחוקות משפיעה הפוליטיקה על החלטות פיננסיות ועסקיות – טוען קורט טונג, שהיה הקונסול האמריקני במחוז בשנים 2019-2016, במאמר ב-Foreign Affairs. כוח המשיכה של כלכלות גדולות הוא רב-עוצמה, אולי אפילו חזק דיו כדי להתגבר על העימות הגובר בין סין לבין המערב. הפרדוקס של הונג-קונג יוצר בעיה מבחינת ממשלות המערב, בידיהן יש רק מעט כלים להעניש את סין על הפרת הבטחתה לשמר את החופש במחוז. הוא גם מלמד, כי לוושינגטון ובעלות בריתה קשה לנהל תחרות אסטרטגית עם בייג'ינג.

אין ספק שהסיכון הפוליטי בעשיית עסקים בהונג-קונג כיום גדול יותר מכפי שהיה לפני מספר שנים. אולם, נכון להיום, החששות לגבי שלטון החוק במחוז טרם הובילו לצמצום משמעותי בפעילות החברות הזרות בו, משום שהן מאמינות שאין שינוי במסורות החוקיות המעוגנות בחוקים המסחריים שלו. חלקן חוששות מפני הטלת מגבלות על האינטרנט בדומה לאלו הקיימות בסין, אך רובן מקוות שהממשלה מבינה איזה נזק הדבר יגרום לתחרותיות העולמית של הונג-קונג.

כאמור, ממשלות המערב מתקשות להגיב על צעדיה של סין. בהנהגתן של ארה"ב ובריטניה הן פרסמו הצהרות תקיפות, איימו בעיצומים, דחו פגישות פסגה, ביטלו הסכמים דו-מדינתיים לשיתופי פעולה ושינו לרעה את מעמדה של הונג-קונג בחוקיהן. אבל דומה שכל הצעדים הללו רק העצימו את נחישותו של הנשיא שי ג'ינפינג להדק את אחיזתו בהונג-קונג. נביחתן של מדינות המערב הייתה קשה מנשיכתן.

להזכיר לכולם: סין הפרה את הבטחותיה

אין דרך מעשית להטיל עיצומים כספיים על הונג-קונג לבדה; כל צעד נגד בנק סיני חשוב יסלים במהירות להתקפה מלאה על המערכת הפיננסית הסינית. מתקפה זו תגרור חוסר יציבות פיננסי בינלאומי, תגרום נזק לחיסכון הלאומי האמריקני ותעודד את סין לנסות ליצור מערכת העברות בנקאיות שתחליף את ה"סוויפט" שמובילה ארה"ב. יתרה מזאת: תושבי הונג-קונג עצמם ייפגעו בצורה קשה עוד יותר מאשר מצעדי הדיכוי של בייג'ינג. זו הסיבה שהנלהבים שבין תומכי הונג-קונג בקונגרס עצרו את הצעות העיצומים.

תחושת הדחיפות בוושינגטון, לונדון ובירות אחרות להעניש את בייג'ינג על מעשיה בהונג-קונג היא מובנת ומוצדקת – אבל אין להן אמצעים של ממש לעשות זאת, טוען טונג. האמת הלא-נעימה היא, שהונג-קונג עדיין מועילה מאוד לארה"ב ולמעצמות מערביות אחרות, ושהמשך הצלחתה כמרכז פיננסי חשוב לכלכלה העולמית. לכן, על וושינגטון ובעלות בריתה להנמיך את ציפיותיהן ולנטוש את האשליה כאילו בכוחן להעניש את סין ולהכריח אותה לשנות את מדיניותה.

במקום זאת, המטרה של הדמוקרטיות המובילות צריכה להיות להדגיש את העובדה שסין הפרה את הבטחותיה – מה שישפיע על מידת האמון בה. תזכורת על אובדן המסורות הדמוקרטיות של הונג-קונג גם תראה כיצד למרות עוצמתה של סין, ארה"ב ובעלות בריתה מאמינות בדמוקרטיה וביכולתה לפעול בכל מקום, כולל בחברות דוברות סינית. כדי להשיג את מירב היעילות, על מדינות המערב לתאם את המסרים שלהן ולפרסם הודעות קבועות ועקביות, כדי להראות לסין שאינן מרפות.

ארה"ב צריכה גם להצטרף למדינות אחרות באימוץ חוקים דומים לאלו שמונחים על שולחן הקונגרס, ואשר מקלים על תושבי הונג-קונג לעבור לארה"ב אם יחושו סכנה בארצם. זהו צעד מוצדק מבחינה מוסרית ורב-עוצמה מבחינה טקטית, שכן הוא יבהיר לסין שארה"ב נותרה מקלט בטוח למנהיגים דמוקרטיים. לבסוף, ממליץ טונג, ארה"ב צריכה להמשיך להטיל עיצומים על האנשים האחראים לצעדי הדיכוי הנוכחיים, לא משום שהם מועילים (והם לא), אלא משום שהסרתם תעביר מסר שגוי לסין ולמשקיפים בעולם בנוגע למחויבותה להונג-קונג.

המצב בהונג-קונג מדגים היטב את המגבלות המעשיות של שימוש באמצעים כלכליים כדי להשיג מטרות מדיניות. ממשל ג'ו ביידן מבין זאת, ולכן הוא מתמקד בשמירת העליונות הטכנולוגית של ארה"ב מול סין במקום ניסיון לערער את כלכלתה. חוסר יכולתו של המערב לגרום לסין להתחרט על מעשיה בהונג-קונג, מלמד שעיצומים כלכליים הם כלי פחות אמין מכפי שרבים בוושינגטון מאמינים.