רון ארד: למה לחשוף

אפשר להתווכח אם נכון נהג ראש הממשלה נפתלי בנט, כשחשף מעל דוכן הכנסת נתונים חלקיים לגבי עוז רוחם של לוחמי ולוחמות המוסד, אשר חזרו לשלום ממבצע מורכב ומסוכן שבוצע לפני חודש במדינת אויב במגמה לגלות מה עלה בגורלו של הנווט הישראלי הנעדר רון ארד. המפתיע, ואולי בעצם לא כל כך, הוא בעובדה שהביקורת כנגד עצם החשיפה מפי ראש הממשלה איחדה גורמי ימין ושמאל גם יחד. שישו ושמחו. איזו אחדות.

בעוד שבלשכת ראש הממשלה הסבירו לאחר חשיפת הסיפור מעל דוכן הכנסת, כי "הבאת המידע לחברי הכנסת ולציבור הייתה ערך המבטא את המאמץ והמחויבות להשבת בנינו לגבולם, גם שנים ארוכות לאחר שנפלו בשבי האויב", טענו בשורות האופוזיציה, מימין ומשמאל גם יחד, שהיה זה תרגיל פוליטי שקוף, ספין חסר טעם, שנועד לקושש אהדה למי שאישר אישית את המבצע הנועז.

כך למשל טען השר לשעבר יואב גלנט: "עשרות מבצעים קיימה מדינת ישראל כדי לאתר סימנים ועדויות מכל סוג באשר לגורל נעדריה, בהם רון ארד. רוב המבצעים הללו נותרו חסויים או פורסמו זמן רב לאחר הביצוע. האובססיה של בנט להישגים שאינם, הביאה אותו להשתמש בפעילות המוסד כדי לנסות ולשווק הישגים תיאורטיים בטרם עת. עצוב ומדאיג".

שופר הימין האופוזיציוני ערוץ 20 פירסם בשם "גורם מדיני בכיר לשעבר", כי "התבטאותו של בנט באחת הסוגיות הרגישות ביותר וחשיפת פעילות המוסד בעניין, מזיקה למאמץ להשבת הנעדרים השונים ולא מועילה להם. כנראה מדובר בספין פוליטי על-מנת להיטיב עם מצבו". וגם בצד השני 'חגגו'. עיתון הארץ, שופר השמאל הרדיקלי, בישר בכותרת ראשית ארכנית בנוסח ארכאי: "בנט התגאה בכנסת במבצע בעניין רון ארד; גורם ביטחוני: המבצע לא היה מוצלח", וציטט דברים מפי ראש המוסד דוד ברנע, שהגדיר את המבצע הנועז במונח כישלון: "היה זה מבצע אמיץ, נועז, מורכב... [אבל] הוא כשל. זה היה כישלון".

צריך להודות ביושר: הכל, למעט השמאל הסהרורי, היו תמימי דעים שחשוב היה לפעול לחשיפת הנעלמים שנותרו מאחורי סימני השאלה. המחלוקת הייתה רק בשאלת חשיפת המבצע לעין השמש, או הותרתו גנוז באפילת ארכיון המוסד. בשאלה כבדת משקל זו נראה כי גוברים היתרונות שבחשיפת המאמצים הכבירים שמשקיעה המדינה במציאת מידע נוסף בפרשה הכאובה. לכך שלושה טעמים.

האתוס הישראלי

הראשון: בימים אלה ממש, מלאו 35 שנה בדיוק לנפילתו בשבי האויב של הנווט רון ארד, מעל שמי לבנון, ב-16.10.1986. וזה המון זמן. במרוצת השנים שחלפו מאז, התוספה למדינה כמחצית מאוכלוסייתה: כל אלה שהם בני 50-45 ומטה, שטרם נולדו אז, או היו בחיתוליהם, ו'לא ידעו את יוסף'. עצם הדיבורים על המאמץ הכביר להשגת ידע נוסף בעניינו, מעודדים לא מעטים להתחיל להתעניין בגיבור ישראל שהקריב חייו על מזבח ביטחון המדינה. זו אחת המשמעויות של יהי זכרו ברוך.

שנית, טוב להזכיר מידי פעם את קיומו של האתוס הישראלי: אנחנו איננו שוכחים את נעדרינו ואנו עושים הכל, לרבות הכל, כדי להבין מה עלה בגורלם, ולהשיבם הביתה, ככל האפשר. ניתן לקבוע בגאווה, ואין חולק על כך, כי מדינת ישראל היא היחידה בעמים המשקיעה כל כך הרבה משאבים, אנושיים וכספיים, לבירור גורלם של נעדריה ולחילוצם בחיים או לאחר מותם. גאווה ישראלית. הערך הלאומי, האנושי, הביטחוני, האסטרטגי, של אתוס זה, לא יסולא בפז.

והסיבה השלישית היא, שאיזכור פרשת רון ארד בכנסת, חושפת שוב את סהרורייתם של גורמי שמאל רדיקלי הזויים, המתייחסים בביטול, במין בוז מעורר פלצות, כלפי ארד. חובה לחשוף את הטירלול הזה. אחד מדוברי מחנה המשטמה הזה הוא רוגל אלפר, בעל טור בהארץ: "הפעולה שהספיק לבצע [רון ארד] לפני שהופל... לא הייתה בסדר גודל שבעטיו אזרחי ישראל חבים חוב גדול במיוחד לארד. ארד איננו אדם חשוב בתולדות המדינה... לא תצמח לישראל כל תועלת באיתור מקום קבורתו של ארד או מלמידת הנסיבות הספציפיות של מותו.

לא תצמח לה כל תועלת מדינית מזה, וגם לא אסטרטגית, צבאית, ביטחונית, כלכלית, חברתית או היסטורית. ואפילו לא תצמח לה מזה כל תועלת במישור העקרוני או הערכי. מה הערך? למה ישראל משקיעה כספי ציבור, משאבים, כוח אדם ואנרגיה בחשיפת מידע חדש על 'גורלו' של רון ארד? זה בזבוז משווע. האם הערך הוא שישראל לא משאירה את לוחמיה מאחור ותמיד עושה הכל כדי להשיבם לביתם? מה לעשות, רון ארד אכן נותר מאחור. לא נשאר מה לקבור. זו האמת. האם משפחתו זקוקה לטקס הקבורה כדי שתוכל להמשיך בחייה? לא. משפחתו כבר המשיכה בחייה מזמן".

איזו נמיכות. מדהים עד איזו תת-רמה של בהמיות, של אנטי אנושיות, אפשר לרדת. תמיד כשחושבים שיש קרקעית לשפל המוסרי שמגלה השמאל הרדיקלי, מתברר שיש תהומות עמוקים יותר. דווקא מפני שיש צחנה כזו במקומותינו, היה צריך ראש הממשלה לשוב ולהציף את פרשת רון ארד, על-מנת להבהיר קבל עולם שכל העם היושב בציון, קואליציה ואופוזיציה גם יחד, מרוחקים מאוד מן הניוון הרוחני-אנושי הזה, אל יהי חלקנו עימו.