טיבוע משחתת אילת [1967]

ביולי 1966 מונה סא"ל יצחק שושן למפקדה של "אח"י אילת". שושן, יליד בלגיה, עלה לארץ בשנת 1946 בעליה בלתי לגאלית באניית מעפילים. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח. לאחר קום המדינה הצטרף לחיל-הים הישראלי ומילא בשורותיו שורה של תפקידי פיקוד.

ערב מלחמת ששת הימים הייתה האונייה במספנת חיל-הים בנמל חיפה לצורך עבודות שיפוץ כללי משמעותי ובמהלך העבודות הוגדלה יכולת מהירותה המרבית ל-32 קשר שזו מהירות גבוהה יחסית למשחתת מסוגה. אנשי ציותה ואנשי מספנות חיל-הים ביצעו את עבודות השיפוץ במהירות מרבית והצליחו להחזירה לשירות מילואים פעיל ערב המלחמה. בתקופת מלחמת ששת הימים פיטרלה האונייה לאורך חופי ישראל מראש הנקרא בואכה בת ים ואף דרומה ממנה.

תקרית "חוף רומני"

בליל ה-11 ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, השתתפה אח"י אילת יחד עם שתי ספינות טורפדו שליוו אותה בתקיפת שתי ספינות טורפדו מצריות באזור "חוף רומני" מול אל עריש שהיה בשליטה ישראלית. שתי הספינות המצריות טובעו על צוותן. לימים קיבל אירוע זה את השם "קרב רומני".

לאחר מלחמת ששת הימים עסקה אח"י אילת בסיורי בט"ש (ביטחון שוטף) לאורך חופי צפון סיני, מסלול שהחל בנמל אשדוד ואף צפונה ממנו והסתיים סמוך לפורט סעיד. סיורי משחתת "אילת" ושל כלי שייט נוספים של חיל-הים לאורך חופי צפון סיני באותה תקופה נועדו בין השאר להפגנת נוכחות וריבונות ישראלית לאורך חופים אלה שעברו משליטה מצרית לשליטת ישראל בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים.

טילים מצריים לעבר המשחתת הישראלית

ביום שישי 20 באוקטובר 1967, כארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, הפליגה משחתת אילת" בפיקוד סא"ל יצחק שושן מנמל חיפה, לסיור ביטחון שוטף לאורך חופי צפון סיני כשעל סיפונה 199 אנשי צוות וכן צוערי קורס צבאי של חיל-הים שהתלוו להפלגה.

למחרת ביום שבת 21 באוקטובר 1967 בסביבות השעה 17:30 לפנות ערב, בעת שהמשחתת הייתה במרחק של כעשרים ק"מ מפורט סעיד, היא הותקפה פתע ממארב על-ידי שתי ספינות טילים מצריות מדגם קומאר שהתמקמו באזור פתח נמל פורט סעיד ומשם ירו שני טילי "סטיקס" לעבר המשחתת הישראלית. הטילים פגעו במרכז האונייה ושיתקו לחלוטין את מערכות ההנעה הקשר והמכ"ם שלה.

איש צוות "אילת" מספר על השתלשלות האירועים

ניסים אטיאס, בקר אש שהיה על ספינת אח"י אילת בעת שהותקפה בטילים, מספר לי על שהתרחש על האונייה בעת שהותקפה: "ביום שבת 21 באוקטובר 1967 הייתי באניית אח"י אילת במשמרת כ"צופה ימי". בערך בשעה 5:30 בערב אני רואה איזה רקטה ירוקה שיוצאת מכיוון פורט סעיד. לא ידעתי שזה טיל ואמרתי למפקד שהיה על הגשר שאני רואה רקטה המתקרבת לכיוון האונייה. המפקד הבין מיד שמדובר בטיל וביקש להודיע למפקדת חיל-הים שיירו על הספינה טיל והורה מיד לחילי האונייה לתפוס עמדות קרב.

הטיל פגע בדופן ימין באזור הארובה. רצתי לחדר בקרת אש. כעבור כשתי דקות נורה טיל נוסף לעבר האונייה ופגע בדופן השמאלי של האונייה. נשמע פיצוץ אדיר. כל טיל כזה מכיל חצי טון חומר נפץ וההרס היה גדול". מספר אטיאס: "למעשה לאחר שני הטילים האונייה הייתה מפורקת. בין החרטום לירכתיים נפער תהום גדול באורך כ-80 מטרים.

כל מערכות האונייה הפסיקו לפעול, חשמל קשר, מכ"ם שום דבר לא עבד. היו הרבה פצועים והרבה הרוגים. אנשי הצוות שלא נפגעו, החלו לנסות לחלץ ולרכז את הפצועים חלק בחרטום וחלק בירכתיים. חובש באונייה טיפל בפצועים. זמן קצר לאחר פגיעת הטילים החלו לחדור מים לאונייה והיא החלה להזדקר ולנטות לצידה ולשקוע במים".

טביעת האונייה

כעבור כשעתיים בסביבות השעה 19:30 בערב נורו לעבר אח"י אילת" שני טילים נוספים מכיוון פורט סעיד האחד ככל הנראה נפל בים רחוק מהאונייה והשני פגע פגיעה בירכתי האונייה גרם להתלקחות שריפה ולהתפוצצות ארגזי תחמושת שהיו על הסיפון. ולפגיעה והרג של כמה מאנשי הצוות המחזות היו קשים. היה חשש להתלקחות מחסן התחמושת באונייה. בשלב זה נתן מפקד האונייה הוראה לנטישת האונייה. אחרוני אנשי הצוות זינקו במהירות אל המים והתרחקו ככל האפשר מן האונייה. דקות ספורות לאחר הוראת הנטישה בסביבות השעה 7:40 בערב(הערכה) שקעה האונייה למצולות ונעלמה מתחת לגלים.

ניסים אטיאס אומר לי כי רבים חושבים שהטיל הרביעי שנורה לעבר האונייה הוא שגרם לפגיעות ההדף הקשות של רבים מניצולי האונייה ושחו או שהו במים סביב האונייה. זו טעות. הטיל הרביעי בשל תקלה נפל רחוק מהאונייה ויש להניח כי הגורם לפגיעות הדף אלה הוא מהתפוצצות פצצת עומק של האונייה עצמה.

אטיאס נפצע במהלך התקפת הטילים על אח"י אילת אולם למרות פציעתו והתנאים הקשים "סייע בחילוץ נפגעים עודד רוחם תוך גילו תושייה ואומץ לב מיוחד" ועל כך קיבל עיטור מופת. חילים נוספים שהיו על אניית "אילת" קיבלו צל"שים ועיטורי מופת. סיפורם מופיע ב"אתר הגבורה".

חילוץ נפגעים וניצולים

זמן קצר לפני טביעתה הצליחה המשחתת הישראלית ליצור קשר באמצעות מכשיר קשר נייד עם יחידת צה"ל שהייתה ממוקמת בסיני וביקשה עזרה. היחידה העבירה את ההודעה למפקדת חיל-הים.

למקום טביעת אילת הגיעו מסוקי "סיקורסקי" ו"סופר פרלון" של חיל-האוויר שהחלו בחיפוש וסריקות אחר ניצולים ובחילוצם מהמים. הטייסים התקשו תחילה לאתר את אנשי הצוות על-רקע צבע המים השחור בשל טונות הדלק שנפלטו מהאונייה שהתפרקה. מטוסי "נורד" של חיל-האוויר הגיעו למקום הטביעה שהיה חשוך מאוד והשליכו פגזי תאורה.

מטוסים נוספים הצניחו סירות גומי ורפסודות הצלה. טייס אחד המסוקים סיפר לעיתונאים כי התמונה שנתגלה לעיניו כשהגיע למקום הייתה מזעזעת של המוני אנשים הנאחזים בכל דבר צף בשטח - סירות, גזרי עץ, כסאות. על פני המים התפשט-צף כתם ענקי של שמן-דלק מזוט שנפלט מהאונייה שהתפרקה. מהמשחתת לא נותר זכר היא נעלמה במצולות.

בנוסף למסוקים הגיעו למקום האסון ספינות טורפדו של חיל-הים והחלו למשות ניצולים. הניצולים והפצועים פונו לנקודת טיפול ראשונית ב"חוף רומני" ומשם הוטסו לבית חולים סורוקה בבאר שבע ולבתי חולים במרכז הארץ.

מבצע ההצלה וחילוץ הניצולים מהמים היה קשה והתנהל באיטיות בשל החשיכה הכבדה ששררה במקום, ובשל הצורך לשוט בזהירות כדי לא לפגוע באנשי צוות האונייה ששחו או צפו במים. גם המים השמנונים, תוצאה של טונות הדלק שנשפכו מהאונייה בשל הפגיעה, בה לא הקל על חילוץ ניצולים. מבצע ההצלה נמשך עד שעות לילה מאוחרות וחודש עם עלות השחר ביום שלמחרת.

מצבם של חלק מהחיילים הישראלים, שנפצעו ואושפזו בבתי חולים בישראל, הלך והדרדר על-אף שפציעותיהם טופלו. התברר כי חלק מהפציעות היו קריעות באיברים פנימיים שנבעו מהדף של הפיצוצים. פציעות אלה לא ניתן היה לאבחן במכשור הרפואי שהיה קיים אז בבית החולים.

בהפגזת האונייה ובטביעתה נהרגו 47 מאנשי הצוות, ועשרות נפצעו. בין ההרוגים: שני אחים, אברהם ויעקב כהן שהיו בצוות האונייה.

מכה קשה לחיל-הים

טיבוע אח"י אילת שהייתה כאמור מספינות הדגל של חיל-הים הייתה מכה קשה לחייל. הטיבוע היה תקרית החמורה ביותר בין ישראל למצרים באותה תקופה ומהווה הפרה של הסכם הפסקת האש בין הצדדים.

ב-24 באוקטובר 1967 שלושה ימים לאחר אסון טיבוע אניית אילת מינה הרמטכ"ל יצחק רבין את סגנו האלוף חיים בר לב כקצין חוקר לנסיבות שהביאו לטיבועה של משחתת אח"י אילת. בר לב נפגש עם אנשים שהייתה להם נגיעה לטיבוע אילת. הוא שוחח עם מפקדי חיל-הים, קצינים בחיל-האוויר שלקחו חלק בפעולה ההצלה וכמובן עם ניצולים מהמשחתת.

כעבור מספר שבועות בנובמבר 1967 הגיש חיים בר-לב לרמטכ"ל יצחק רבין את מסקנותיו והמלצותיו וזה האחרון, כך נמסר, אישר אותם. פרטי דוח בר לב בחלקם לא פורסמו ברבים וכללו מידע מסווג, אולם בשורה התחתונה. דוח בר לב קובע כי אין להעמיד מי מהמפקדים הבכירים בפרשת טיבוע אילת מאחר שלא נמצאו חריגה מסמכות, הפרת הוראות, התרשלות במילוי תפקיד או משהו מעין זה.