חופש הביטוי זקוק לעידכון ולקביעה מחודשת של גבולותיו

על נקודת המוצא לדיון בשורות הבאות כבר עמדתי בעבר: אין זכויות מוחלטות. אין זכויות-על שכוחן גדול משל זכויות אחרות. כל הדיון במדינה דמוקרטית הוא על האיזון בין הזכויות השונות, במיוחד כאשר הן מתנגשות ביניהן ומושכות לכיוונים שונים ואף מנוגדים.

קחו לדוגמה את הזכות הנעלה ביותר של בני אנוש – הזכות לחיים. נניח בצד את יכולתה וחובתה של כל מדינה לשלוח לעיתים את בניה להיהרג בהגנתה. נניח בצד את חוסר יכולתה של מדינה כלשהי למנוע לחלוטין מעשי רצח ופיגועי טרור, קטלניים ככל שיהיו. נדבר על חיי היום-יום. העובדה שאין די תקציב כדי לממן את כל התרופות הדרושות, אין משמעותה שעל המדינה להימנע מתקצוב של פעולות אחרות שאינן קשורות לחיי אדם. את מאות ההרוגים בתאונות הדרכים ניתן היה למנוע על-ידי הורדת כל המכוניות מהכביש, אבל ברור שאיש לא יעשה זאת. למה? כי גם הזכות לחיים אינה מוחלטת, ולצידה המדינה צריכה לממן עוד צרכים ולדאוג לתחבורה יעילה.

הזכות לבחור ולהיבחר היא העומדת בבסיסו של המשטר הדמוקרטי. ובכל זאת, קיימות מגבלות גם עליה. בישראל לא יכול להיבחר לכנסת (לפחות באופן זמני) מי שמסית נגד קיומה כיהודית ודמוקרטית, מי שתומך בטרור או בגזענות ומי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. במקביל, זכות הבחירה היא רק מגיל 18, והמדינה אינה שולחת קלפי ניידת לכל חולה המרותק למיטתו. למה? כי יש גם ערכים להגן עליהם, כי יש גיל בגרות, כי יש עלויות כבדות מדי.

חופש הביטוי הוא הזכות החשובה ביותר והבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי, עוד לפני חופש הבחירה. בלעדיו לא יוכלו פוליטיקאים למתוח ביקורת על השלטון הקיים ולהציע חלופות. בלעדיו לא יוכלו המצביעים לקבל מידע אמין על מעשי הממשלה ולגבש על פיו את בחירתם. בלעדיו לא יהיה שיח על ענייני הכלל, באופן שיוכל להשפיע על מקבלי ההחלטות. בקיצור: בלעדיו אין דמוקרטיה.

אבל בישראל – ובכל מדינה דמוקרטית – יש מגבלות על חופש הביטוי. הצנזורה הביטחונית מונעת פרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. חוק איסור לשון הרע מעניש את מי שמשקר על האחר ובכך פוגע בו. חוק הגנת הפרטיות אוסר פרסומים החודרים לצנעת הפרט. החוק הפלילי מפעיל יד קשה כלפי מי שבהבל פיו מקבל דבר במרמה, מסית לאלימות או לגזענות, מעיד עדות שקר, מדיח עדים ועוד כהנה וכהנה.

הסיבה לכך ברורה: החופש שלי לדבר, אין משמעותו שמותר לי לגרום נזקים לאחרים – ליחידים או לכלל. החופש שלי להביע דעה פוליטית מוגבל בכך שהיא לא תהיה מסיתה. החופש שלי להביע כעס מוגבל בכך שהוא לא יגלוש לאיומים. החופש שלי לספר על המתרחש במדינה מוגבל בכך שהוא לא יסייע לאויב. לכן, לא רק שאת חופש הביטוי צריך לאזן מול זכויות אחרות, אלא שהדבר נעשה מאז ומעולם. השאלה היא האם ההגדרות המוכרות נותנות מענה לצרכים העכשוויים, והתשובה פשוטה: לא.

חופש הביטוי עומד למבחן קשה בשנתיים של הקורונה, אבל לא משום שמישהו מנסה לפגוע בו, אלא משום שיש רבים מאוד המנצלים אותו לרעה בצורה חסרת תקדים. שקרים בוטים ותיאוריות קונספירציה מתפשטים ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים ופוגעים בצורה קשה במאבק בנגיף, המחייב התחסנות כללית ושמירה קפדנית על המגבלות. המופרעים הללו מתאבדים בקפיצה מהגג של מרכז עזריאלי, וגוררים איתם כמה שיותר אנשים שלגמרי במקרה נמצאים לידם.

הרשתות הן גם הזירה לאיומים חמורים על חייהם של מי שמובילים את המאבק במגיפה ושל מי שמביעים דעה שאינה נראית למטורפים הללו. ד"ר שרון אלרעי-פרייס נזקקה למאבטח בשל קידום חיסון הילדים. השבוע הושמעו איומים כלפי ח"כ יובל שטייניץ משום שהביע תמיכה בחובת התחסנות, וכלפי פרויקטור הקורונה, פרופ' סלמאן זרקא, שהעלה את אותה אפשרות. תראו לאיזה שפל ירדנו: רופאים מאוימים משום שהם ממלאים את תפקידם ופועלים 24/7 להציל חיים, ופוליטיקאים מאוימים משום שהם מביעים את דעתם.

שיהיה ברור: כל אלו אינם חופש הביטוי. עיקרון משפטי ידוע מדבר על מי שצועק "אש" בבית קולנוע הומה אדם: אם במהומת הבהלה שתיווצר במקום יירמסו אנשים למוות, הוא ישא באחריות למותם. קל וחומר לגבי מי שגורם בכוונה לכך שאנשים לא יתחסנו ולא יחסנו, יחלו וידביקו, יפגעו במשק ויגרמו למוות. שלא לדבר על איומים, שהם עבירה פלילית גלויה. את המשוגעים הללו חייבים לצוד, לסתום את פיהם ולהשליך לבית הסוהר.

הרשתות החברתיות הן גם המקום להפצת אין-ספור שקרים סביב משפט נתניהו. כל עוד מדובר ב"סתם" דיווחים כוזבים על המתרחש באולם, הדמוקרטיה חייבת לאפשר זאת. אלא שאנחנו כבר מזמן לא שם. מתוך האולם יוצא גל של רפש כלפי עיתונאים, תובעים ועדים, הנופל על אוזניים כרויות של המון מוסת (בין היתר בידי בנימין נתניהו עצמו).

בעולם שה"מדווחים" הללו יוצרים באמצעות ציטוטים מגמתיים וחלקיים, ישנם פושעים ושקרנים ושופרות (רשויות האכיפה, עדי התביעה וכמעט כל אמצעי התקשרות) וישנם לוחמים וישרים ודייקנים (ההגנה, הנאשמים והם עצמם). בעולם שלהם אין שום חשיבות לעובדות אלא רק לפוזיציות האמיתיות או המדומינות. בעולם שלהם, כמו ב"1984" של ג'ורג' אורוול, האמת לדידם היא מה שהם מתארים כאמת בשירותו של השליט וכל השאר הוא שקר; אם הם יגידו עבורו ששתיים ועוד שתיים שווה חמש, זו תהיה האמת בה הם ידרשו מכם להאמין. העולם שלהם נע סביב עיקרון אחד ויחיד: בנימין נתניהו הוא קורבן לעלילה זדונית. לכל מה שלא עולה בקנה אחד עם הקביעה הנחרצת וחסרת השחר הזאת אין מקום בעולם שלהם - מה שלא מפריע להם להכריז ללא הרף שרק הם מדווחים את האמת מבית המשפט.

הכזבים הללו אינם "רק" עניין של הטעיה מכוונת. הם מעודדים אלימות פיזית. עיתונאים כבר הותקפו ביציאה מבית המשפט המחוזי בירושלים; בקצב הנוכחי זה רק עניין של זמן עד שהאלימות תופנה כלפי אנשי התביעה. ואם להסתכל כמה שנים קדימה, גורמת חלחלה רק המחשבה מה ייכתב על השופטים ואיזו הסתה תופנה כלפיהם אם ירשיעו את נתניהו.

השבוע הוביל החשש מפני כזבנים סדרתיים לשמיעת חלק מעדותו של ניר חפץ בדלתיים סגורות. אומנם יש איסור פרסום על פעולות חקירה מסוימות הקשורות למקורבת לחפץ, אבל הפרקליטות הביעה את החשש שיימצא באולם מי שיפר אותו ויפיץ פרטים החוסים תחת צנעת הפרט. הענשתו של מפר כזה, אמרה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, תיעשה (אם בכלל) רק בדיעבד ואחרי שהנזק כבר נגרם. לכן, בצורה חריגה מאוד ושאינה מתאימה למשפט הפלילי החשוב ביותר בישראל מזה עשרות שנים, בחלק מעדות המפתח הזאת היו העיתונאים מחוץ לאולם.

הבעיה היא, שקשה מאוד לפעול נגד מפיצי השקרים (ומפירי הצווים הפוטנציאליים) הללו, כולל מי שמשום מה מוכרים כעיתונאים. תארו לעצמכם שהפרקליטות תעשה את מה שהכי טבעי ותגיש תביעות לשון הרע כלפי מי שמכפיש ללא הרף את אנשיה. הרי מיד תקום זעקתו של הקוזאק הנגזל: סותמים לי את הפה כי אני מותח ביקורת עליהם! במקרה הזה, לפחות על פניו, הבריונות מנצחת: מי שמוציא דיבה בצורה מכוונת ומתמשכת, מגונן בכך על עצמו.

זוהי דוגמה מהופכת לחוסר הרלוונטיות של חלק מהמגבלות על חופש הביטוי. עמדתי שוב ושוב (ושוב) על הליקויים בשטפון איסורי הפרסום שמוציאים בתי המשפט בתיקים פליליים. כאשר הללו ניתנים לבקשת המשטרה בתחילתה של חקירה, הדבר מלמד שהחשש להדלפות הוא מצד החוקרים – אבל סותמים את פיה של התקשורת במקום את פיהם של המדליפים. וכאשר הללו ניתנים על שמות עצורים, הדבר נעשה תמיד בלא שמיעת עמדתה של התקשורת הנפגעת מהם, תוך יצירת גל שמועות הפוגע בחפים מפשע ובהפרה של עקרונות יסוד.

בפועל, רוב צווי איסור הפרסום הם בדיחה. פרטים על חקירות מתפרסמים בניגוד להם, ואם מדובר במשהו מעניין – ממילא כמעט הכל מופץ מיד באמצעים העומדים לרשותנו בשנת 2021. וכך נוצר מצב, בו התקשורת הממוסדת מתחילה להתחכם, כדי שלא להישאר מאחור מול מפרי הצווים והחוק הנהנים מן האנונימיות של האינטרנט. איש אינו עושה דבר, וכך היחס אל הצווים נעשה מזלזל עוד יותר וחוזר חלילה.

את זה לא קשה במיוחד לתקן. בתי המשפט צריכים לקמץ מאוד בהוצאת צווי איסור פרסום: לא לתת למשטרה אוטומטית את כל מבוקשה, לא להיענות ברוחב יד לבקשות של חשודים. לקבוע נוהל לקבל לפחות עמדה ראשונית ומדגמית של התקשורת. צווי איסור פרסום צריך להוציא ככלל בארבעה נושאים: ביטחון המדינה, עבירות מין, קטינים ומשפחה. ואז צריך לאכוף אותם בכל הכוח.

חלק ניכר מן הבעיות עליהן הצבענו כאן נובעות מהיכולת לכתוב ולפרסם כל דבר בכל זמן ברשתות החברתיות. שם מצויים השקרים מסכני החיים על הקורונה והאיומים על הנאבקים בה, שם מופצים הכזבים המסיתים על משפט נתניהו, שם זורמות העלילות המאיימות על טוהר הבחירות, שם מקבלת תהודה תעמולה פשיסטית ואנטישמית, שם מועברים מסרים של מעוותי דתות ומבצעי פיגועים. במידה לא מבוטלת, הרשתות החברתיות הפכו לגל מדמנה הסופח אליו את כל השנאה והשטנה שיש למין האנושי להציע.

מובן מאליו שלרשתות יש תפקיד חשוב ביותר בהפצתם של רעיונות ומידע ראויים וחשובים. האביב הערבי, כושל ככל שיהיה, תודלק במידה רבה בפייסבוק ובטוויטר. העובדה שמשטרים רודניים, החל מבייג'ינג וכלה באנקרה, מנסים להשתיק את הרשתות מלמדת עד כמה הן מאיימות על משטרים אלו. לכן, המשימה היא לבור את המוץ מן התבן ולסלק מן הרשתות הללו את כל הרפש והארס הנשפך אליהן. זה רק יעזור להן להיות כלי טוב עוד יותר של העברת מסרים בעלי ערך.

נכון להיום, הפיקוח על הרשתות נמצא בעיקרו בידיהן בלבד. הן מעסיקות אלפי עובדים האמורים לסנן את התכנים, אך יש לזה כמה חסרונות כבדים. ראשית, יש הרבה מקום לשיקול דעת, הגבולות אינם ברורים ולא תמיד אפשר להבין מסרים חבויים. שנית, העבודה ארוכה ומתישה, השכר לא מי יודע מה ולכן קשה למשוך אליה אנשים מוכשרים ולשמרם לאורך זמן. שלישית, היו מקרים בהם המסננים נחשפו זמן כה רב לתכנים כה ארסיים, עד שאימצו אותם בעצמם. רביעית וזה העיקר: בשטח זה לא עובד מספיק טוב, ודומה שלא צריך לספק הוכחות.

העברת הפיקוח לידי הממשלות היא רעה לא פחות גדולה. ממשלות יקבעו מה מותר ומה אסור להגיד? פקידים אלמונים יציבו את גבולות השיח הציבורי? פוליטיקאים יגדירו מהי ביקורת מותרת ומהי ביקורת אסורה? גם כאן, דומה שלא צריך להאריך בהסברים.

העולם כולו מתחבט בשאלות הללו ובינתיים ההסתה והשנאה, השקרים וההונאות, ההכפשות והקונספירציות – כל אלו צוברים תאוצה. הפתרון יהיה חייב לאזן בין השיקולים הללו, למשל: הטלת אחריות אזרחית ואף פלילית על הרשתות לתוצאות של הפרסומים בהן, לצד הגדרת החובות המוטלות עליהן למנוע אותם. כוח רב יש גם לגולשים, היכולים למחות עד כדי עזיבה נגד רשת שתאפשר את המשך הפרסומים הפסולים. מה שברור הוא, שכל המתנה נוספת רק תגבה מחירים כבדים עוד יותר ברכוש ובנפש.