האם סבך האימה, פתיר?

נראה שהמאבק המזויין בין רוסיה לאוקראינה גולש במהירות לשגרה של הקזת דם הדדית ומתמשכת. שני הצדדים נתונים בלחץ פנימי וחיצוני משולב ומשלהב שהופכים את העימות הכוחני מאמצעי למטרה. מיעוט החשיפה של מחשבות פוטין וכוונותיו ועוד פחות מכך של הייעוץ שהוא מקבל מבית מותירים מרחב ספקולציות גדול מאוד לתקשורת הפופוליסטית ולמסעות "פייק ניוז" שחלקם הוא ניסיון להבין וחלקם ניסיון להשפיע. כזה הוא למשל סיפור המעשה של הנשיא ביידן על כוונת רוסיה להשתמש בנשק כימי וביולוגי¹.האוקראינים מאידך-גיסא, ממשיכים להסביר את מהלכי הרוסים, שאינם מבצעים טיהורים נרחבים בערים העומדות על דרכם ואת חלקן עוקפים, כהצלחתם בעודם מתעלמים כליל מהכוונות המקוריות של הרוסים כפי שהוצגו ערב המלחמה ומהשבת ארצם לאחור עשרות שנים.

לא אתפלא אם במוקדם או במאוחר תגדיל רוסיה את היקף כוחותיה הלוחמים בחזית האוקראינית, (כיום כ-120 אלף חיילים) במטרה לסיים את מהלכיה ההתקפיים במהירות ולצמצם מאוד, לפחות מצידה, את הקזת הדם. מאידך ממשיך המערב לפתות את זלנסקי להמשיך בלחימה באמצעות באספקת נשק ומסע הכפשה עולמי של רוסיה וכוונותיה. בראייה גלובלית, הדבר החשוב ביותר שמלחמה זו שיבשה בעולם איננו עצם הכיבוש של חלקים מאוקראינה, אלא ההתייצבות הטוטאלית של המערב מול רוסיה שמהווה למעשה חידוש של המלחמה הקרה. הרגיעה הבינלאומית היחסית שהשתררה אחרי התפרקות ברית המועצות הופכת בכך מחדש למאבק בין-מעצמתי על ההגמוניה העולמית. לשינוי כיוון זה משמעות נרחבת לא רק בגיזרה האירופית.

שגיאתו של זלנסקי וחבריו והתרמית האירופית נובעות מאותו מקור: העדר התייחסות לדברי פוטין בהגדירו את מטרותיו האסטרטגיות בסיכסוך ואת נכונותו להילחם על השגתן. הסחבת במו"מ בין הצדדים הנלחמים שוחקת את הצבא הרוסי אבל גם מוסיפה לו ניסיון לחימה רב ולקחים מהשתלטות על שטחים נרחבים במציאות האירופית. מאידך היא שוחקת את אוקראינה כולה ומהווה שיעור מאלף לאחרים הנמצאים במצב דומה לשלה. תביעתו של פוטין להגדיר מחדש אזורי השפעה באירופה בין רוסיה למערב על יסוד המצב ערב התפרקות בריה"מ שרירה וקיימת, ובנוסף מופגנת נכונותו להילחם על כך אם ידחה ע"י המערב ואפילו לשלם על כך מחיר כבד.

דומה שאלה במערב שהניחו שהוא חותר להכרעה מהירה תוך 3- 4 ימים, יצרו לעצמם תמונת-העתק של ה"בליץ" הגרמני במלחמת העולם השנייה, ולא היא! מטרות המלחמה ההיא ואלה של הנוכחית שונות, ובאותה מידה שונה אופן ניהול המערכות. אלה שניבאו שרוסיה תירתע בלחץ הסנקציות של המערב או תרכך עמדותיה - התבדו גם כן. אחרים שסברו שלצבא הרוסי מרווח נשימה ללחימה של שבועות ספורים - טעו אף הם; הקו המנחה את פוטין הוא השגת יעדיו האסטרטגיים על שום שההזדמנות הנוכחית לא תשוב בעתיד הנראה לעין. מה שלא יושג עתה יהיה כרוך במאמצים וסיכונים גדולים בהרבה ב"שידור חוזר" אם בכ"ז יתרחש. ההסדר שיושג באוקראינה בשילוב עם האיום האופרטיבי ישמש מודל גם לגזרות אחרות ב"קו התפר" שבין רוסיה למערב באירופה ואפשר שישרת את רוסיה שם גם ללא לחימה.

ספק אם ניתן לקבוע לאן יובילו הדברים בעתיד בטרם הסתיים המהלך הנוכחי, אולם אי-אפשר שלא לחזור על הדברים שהתבררו כבר ערב המלחמה ובמיוחד בשלביה הראשונים רק מפני שאין הם ערבים לאוזן. באוקראינה זו "תופעה אופיינית", שאותה הפעילה לא פעם גם מול ישראל, וחבל.

מה שמאפיין מעצמה הוא שהיא פועלת כנושאת מטוסים ענקית בעלת התמדה גדולה במיוחד שנתיבה נקבע על-פי המטרות שהנהגתה הציבה לעצמה. בין ארה"ב לרוסיה, בשלב זה לפחות רק האחרונה נוהגת כמעצמה עולמית החותרת בנחישות להשגת מטרותיה. הדבר קשור במיוחד לעובדה שאצל רוסיה הכוח הצבאי שלה הוא האמצעי העיקרי שבעזרתו היא מממשת אותן, הואיל וכלכלתה חלשה ביחס לזו של המערב. לכן, תכלית המו"מ המתנהל עתה היא לברר היכן עובר קו הוויתור הרוסי ולא האם ניתן לעצור את רוסיה. לא נכון יהיה לגרור שלב זה. אין לשכוח את העבר המשותף לשתי הישויות הניצות שבמסגרתו היו שטחים גדולים מאוקראינה חלק מהמדינה הרוסית לפרקי זמן ממושכים. אצל פוטין, להערכתי, מהווה עובדה זו חלק ממערך ההשפעות הכולל המעצב את עמדותיו.

ארה"ב, מסיבות פנימיות בעיקר - כפי שראינו בקוריאה, וייטנאם, עירק, אפגניסטן, אירן ועוד - החליפה כבר מזמן את אופי התנהלותה הבינלאומית מעצמתי, כוחני ונראה לעין לשימוש בחלופות, בעיקר: כלכליות, פוליטיות, ותקשורתיות באמצעותן מנסה היא להשיג את יעדיה. מסתבר שחלופות "רכות" בהווייה עולמית גלובליסטית, נוחות יותר אך משפיעות פחות מחלופות "קשיחות". הן כושלות במיוחד בשלושה מקרים כאשר מול ניצבת: א. מדינה שנוהגת כמעצמה, בין אם ברור הדבר ובין אם לאו. ב. ישות שאיננה מדינה ואינה פועלת ככזו כגון: הפונדמנטליזם האיסלאמי. ג. מדינה כישראל. כשארה"ב אינה קוראת נכוחה את מסריה של ישראל ואת הווית המציאות בה היא נתונה, מבליגה ישראל עד גבול הסיכון לקיומה או עד רגע השתכנעותה שצרכיה נזנחו והוקרבו על מזבח נוחיותה האנוכית של ארה"ב. (מקרה אוקראינה שייך לכאן).

ארה"ב עיצבה את השקפתה הדמוקרטית הפוסט-מודרנית על יסוד החלפת מציאות בדימויים פופוליסטיים ואוטופיסטיים. אותה היא מנסה ל"מכור" גם לשותפיה ולעיתים בהתלהבות רבה מדי; המזרח התיכון הוא הדוגמה האחרונה והגדולה ביותר ל"פאשלה" מנהיגותית זו, שבין היתר הולידה את ה"אביב הערבי" שקרס. עתה היא חוזרת על שגיאותיה האסטרטגיות² בטיפולה בתוכנית הגרעין האירנית ובאימפריאליזם האירני האזורי. מדיניותה מול אוקראינה נושאת, כאמור, אופי דומה, ולאחר שוך ענני האבק תשלם את המחיר.

אם כך, לאן זורמת ההיסטוריה מכאן?! - להערכתי, הכיוון הוא זה שהתווה פוטין. אוקראינה לא תצטרף לנאט"ו. היא ותחתום על הסכם ניטרליות עם ערובות - כחלק מהסכם כניעה או כחלק מהסדר הפסקת-אש וחלוקה מחדש של הטריטוריה בינה ובין רוסיה. אחרי שאוקראינה "אילצה" את רוסיה להילחם, לא תיסוג זו לגבולות הטרום-מלחמתיים, וככל שהלחימה תמשך תפחת הנכונות לויתורים. ככל הנראה יהיו בהסכם: שינויים בשלטון, ויתור לפחות על חלק מהנשק המערבי והתחייבות לא להצטייד בעתיד בנשק אסטרטגי מערבי. אוקראינה תישאר ריבונית ותעסוק לפחות בעשור הקרוב בשיקום המדינה ותושביה שאיבדו את רכושם. לכך תוכל להיעזר גם במערב ובעיקר במדינות "בלתי מזדהות" (למשל: ישראל). רוסיה תשמור על יכולתה לפקח על שיקום הצבא האוקראיני לפחות במשך כעשור ואוקראינה תימנע מכל ניסיון צבאי או אחר להחזיר את המצב לקדמותו; הצדדים לא ישלמו זה לזה פיצויי-מלחמה. המערב יבטל את הסנקציות על רוסיה ואזרחיה.

עד שיוחל בדיון רציני על הסכם מזורז ברוח זו כנראה שהלחימה תמשך והואיל ורוסיה הייתה מוכנה להסדר על-פי קווים אלה עוד לפני פרוץ הקרבות, סביר שתשתנינה מטרותיה המלחמתיות מכאן ואילך: ערים ראשיות יכותרו ויורעשו בהתמדה והכוחות הניידים הרוסיים יחוזקו ויאיצו את קצב התקדמותם מערבה.³ ככל שתאריך אוקראינה את השחיקה הרוסית, עשויה האחרונה לבקש לעצמה פיצוי משמעותי יותר בתנאי ההסדר הסופי, בעיקר בתחום הטריטוריאלי ובשינויי המשטר.

דילמת הלאומנים האוקראינים גדולה ומובנת ותגדל עם כל יום לחימה נוסף. להערכתי, טועה מי שמשלה עצמו כי רוסיה עומדת בפני קריסה. הטיעונים האוקראינים סביב החוקה העולים לאחרונה לגבי שאלות אופי ההסדר ובמיוחד חלקו הטריטוריאלי - אינם שייכים לסכסוך הבינלאומי אלא לעניין פנימי ויש למצוא לכך פתרון, בדמות משאל-עם או אחר (למשל: שינוי משטר).

אין ספק שישראל אינה יכולה לספק לאוקראינה נשק ואמל"ח קרבי התקפי, מבלי לפגוע ברוסיה וביחסיה עמה. (לחציה של אוקראינה בנקודה זו גובלים בחוצפה). אולם אפשר שנוכל לספק "ציוד מציל חיים" כשכפצי"ם אישיים, קסדות ומע' אזעקה והתראה וציוד הצלה מסוגים שונים, אם תאות רוסיה לצימצום שפיכות הדם בזכות צעדים אלה. אפשר שמהלך זה של רצון טוב, בברכת הרוסים יסייע להאצת המו"מ ולסיום המלחמה, בפרט אם זלנסקי יגלה, אף הוא, גמישות שעד כה לא חשף.