פרס ציוני

פרס-ישראל הוא פרס ציוני מובהק, מטעם עם ישראל ובשמו, ולא סתם פרס מקצועי. רוח מגילת העצמאות וחוקי השבות והלאום שורה בו ומשרה על זוכיו, ולכן איך מקום להעניק למי שמחרים יהודים ומוסדותיהם בארץ-ישראל כולה או באזוריה.

הפרס איננו סתם פרס ממלכתי לתחומי מדע שונים ולהצטיינות מקצועית רגילה. זהו פרס ציוני המוענק להצטיינות מופתית המשולבת בציונות, בערכים של שיבת העם לארצו ולעצמאות היהודית המחודשת. לא סתם נקבע שהפרס ניתן ביום העצמאות דווקא. ההנחה של פרופ. בן-ציון דינור (דינבורג), שר-החינוך בממשלת דוד בן-גוריון בשנות הקמת המדינה שיזם את ייסוד הפרס, הייתה שהפרס היוקרתי הזה יוענק בשם העם ולמען העם במולדתו המתחדשת. אכן בשנים הראשונות הוענק הפרס בעיקר בתחומי מדעי-הרוח - מדעי היהדות, ספרות עברית וחינוך, מדעי-הרוח והחברה, מדע שימושי ואמנות. הישגי המופת שזיכו את הזוכים בפרס היו כולם אפופים ברוח ציונית מובהקת כיאה ליוזם הפרס - פרופ. בן ציון דינור, היסטוריון ציוני מובהק ולימים גם יו"ר מוסד "יד-ושם". יעידו על כך גם זכאי התחום הספציפי שהוסף ב-1970 - "לקידום ופיתוח החברה והמדינה ולשרות-חיים למופת". בתחום זה זכו דוד בן-גוריון (שסירב לקבל את הפרס בטענה שעשה רק מה שהיה חייב לעשות), רחל ינאית בן-צבי, רעייתו של נשיא המדינה, גולדה מאיר - ופעילים ציוניים רבים אחרים (ראה אנצ-עברית, כרך מילואים ב' עמ' 968/9)

ניתן לסכם את אופיו של הפרס לפי כוונות היוזם, פרופ. דינור ורשימות הזוכים. חברי המפלגה הקומוניסטית, למשל (מק"י - רק"ח), לא יכלו אפילו לחשוב שיוכלו לזכות בו משום שלא היו ציונים. באותה מידה גם פרופ. גולדרייך, מומחה במתימטיקה שיזם וחתם על עצומה לאחוד האירופי להחרמת האוניברסיטה באריאל - לא צריך היה לקוות שיקבל את הפרס, משום שהעצומה היא קריאה לאיחוד האירופי לחרם על מוסד אקדמי יהודי בשטחי ארץ-ישראל. הציונות מעולם לא הייתה מוגבלת לאותם שטחים מארץ ישראל שצה"ל הצליח לצרף אותם למדינת ישראל במלחמת השחרור בתש"ח. לא לחינם דוד בן-גוריון סרב להצעה לצרף למגילת העצמאות את מפת המדינה, כי רצונו היה במשך הזמן שכל שטח ארץ-ישראל יהיה חלק ממדינת ישראל. תכלית מלחמת העצמאות הייתה במפורש להשיג את השטח המירבי, אך כוחו של צה"ל בחש"ח לא הספיק לו כדי להכליל גם את יהודה-ושומרון. אין זאת אומרת שמותר חוקית ומוסרית להחרים יהודים או מוסדות יהודיים בארץ ישראל כולה - כפי שהיה מקובל מאוד בגרמניה הנאצית. אין פלא שיהודים פוסט-ציוניים, או גרועים מכך, ידרשו מן האחוד האירופי להחרים יהודים ומוסדותיהם. זהו צעד שלכאורה נראה ניאו-אנטישמי מובהק. הרי החטא הראשון של פשעי היטלר היה בהחרמת מוסדות יהודיים, ומכאן לדה-לגיטימציה שלמה ול"פתרון הסופי" - הדרך הייתה סלולה.

בנסיבות אלה הבג"ץ הוכיח את כשלונו האינטלקטואלי. הוא נכנס לשאלה רוחנית מבלי שיהיה מצוייד בכלים הדרושים הכוללים עומק היסטורי וידע רחב ומקצועי בתולדות העם היהודי ובשורשי הציונות, ולכן שופטיו נתפסו לטענות פרוצדורליות הנוגדות את רוח מגילת העצמאות, חוק השבות, חוק הלאום, והחוק נגד החרם. הוא הסתפק בהנמקה פרוצדורלית שאינה יורדת לעומק כוונות מתקיני "פרס-ישראל". זה אינו פרס-נובל שאולי מגיע לפרופ. גולדרייך על הידע שלו במחשוב ומתימטיקה. זהו פרס לאומי-עממי שבא לשמח את העם היהודי בכך שהוא יכול ביום העצמאות להתגאות בהישגים למופת. גולדרייך אינו ראוי לפרס הזה כי החרם שהטיל משול למלשינות נגד עמו, לקריאה לדגל של האנטישמיים בחו"ל - כדי שהם ימנעו מישראל את שמחת העצמאות ביום העצמאות ויגנו אותנו על פגיעה כביכול ב"חופש הדיבור". אין חופש לחרמות שיתפרשו כאנטישמיים גם אם כוונתיו של גולדרייך יהיו טובות בעיניו. על שרת החינוך שהתחייבה לקיים את צוו בג"ץ - להסתייג מן הביצוע שלו ולהמנע מלהשתתף בטקס הענקת הפרס. גם ראש הממשלה צריך להמנע מלהשתתף בטקס הענקת הפרס. תגובת העם ביום העצמאות צריכה להיות להחרים את המחרים, ולהמנע מלהשתתף בטקס הענקת הפרס שאינו מגיע למר גולדרייך. אומרים שהוא יקבל את הפרס ב"בידוד" בביתו ולא ברחבת-הטקס - אך מה שאינו ראוי להנתן בטקס פומבי - לא ראוי להנתן גם בבית.