|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
שיירה להר הצופים מתארגנת ליד שער מנדלבאום 1948 [צילום: לע"מ]
|
|
|
"שיירת הדסה" - השיירה שנשכחה
|
|
לפני 74 שנים ב-13 באפריל 1948, כחודש לפני הכרזת המדינה, אירע אחד האסונות הגדולים של היישוב היהודי במלחמת העצמאות - אסון "שיירת הדסה" להר הצופים, ובו נרצחו 78 בני אדם ביניהם גם ד"ר חיים יסקי - מנכ"ל הדסה
|
|
אסון "שיירת הדסה" שכונה לימים גם בשם "טבח שיירת הדסה" נצרב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי הישראלי כאחד האירועים הטראומטיים בתולדות הישוב. גם היום בחלוף 74 שנה מאז התרחש הרצח המחריד, מקום קבורתם של כ-22 מהנרצחים במתקפה אינו ידוע בברור.
במשך שנים רבות תקרית "שיירת הדסה" נחשבה ככישלון והיו ניסיונות להצניעה. האזכרות השנתיות היו צנועות ואורגנו על-ידי ארגון הדסה ולא הוזכר בה שם ממשלת ישראל ומשרד הביטחון. היום יודעים שע"ח חללי השיירה היו חלק בלתי נפרד מהלוחמים במלחמת העצמאות שהגנו על ירושלים, ומדי שנה נערך בבית החולי הדסה הר צופים טקס אזכרה ממלכתי לחללי שיירת הדסה בהשתתפות נציגי ממשלה ומשרד הביטחון.
רקע להתקפת "שיירת הדסה"
לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, ובחודשים הבאים שלאחר מכן, הייתה התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים מטרה להתקפות הערבים. על ההר שכנו כידוע באותן שנים שני מוסדות יהודים חשובים: האוניברסיטה העברית שנפתחה ב-1925 ובית חולים הדסה שנפתח ב-1938. הדרך היחידה מירושלים העברית להר הצופים עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית ודרך שכונות ערביות נוספות. הערבים החלו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך זו בכדורים חודרי שריון ובהטמנת מוקשים. והר הצופים ובית החולים הדסה והאוניברסיטה שעליו הפכו למובלעת בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. הגישה אליהם התאפשרה רק בשיירות מאובטחות בפיקוח בריטי.
מוסדות הישוב היהודי פנו לשלטונות הבריטים וביקשו לאבטח את הדרך מירושלים העברית להר הצופים העוברת בתוך ריכוזים ערבים עוינים ולדאוג לשלומם וביטחונם של הנוסעים היהודים העוברים בדרך. הבריטים הבטיחו לעשות כן ולאבטח את הדרך מירושלים העברית להר הצופים אולם לא תמיד עמדו בהבטחתם. בתחילת חודש אפריל 1948 החריף מצבו של בית החולים הדסה שעל הר הצופים המבודד והיו צרכים להעביר אליו בדחיפות אספקה וכוח אדם. הוחל בהתארגנות והכנות ליציאה של שיירה גדולה של הספקת מזון וציוד רפואי מירושלים העברית לבית החולים הדסה.
מועד יציאת השיירה נקבע לתאריך 13 באפריל 1948. ארבעה ימים לפני כן בתאריך 9.4.48, ערכו אנשי האצ"ל והלח"י התקפה על הכפר הערבי "דיר יסין" ובמהלכה נהרגו עשרות ערבים ובהם גם נשים וילדים. באותו יום ה-9 באפריל 1948 נהרג מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרבות הקסטל. שני אירועים אלה הגבירו את המתח בן יהודים וערבים והיה חשש שהערבים יחפשו נקמה. סיירים של ארגון "ההגנה" הביעו חשש ממארב ערבי שיתנכל ויתקוף את השיירה המתוכננת להר הצופים והמליצו לדחות צאתה. אולם לאחר הבטחה למארגני השיירה מהמפקד הבריטי שהדרך בטוחה והיא תאובטח על-ידי הבריטים ונוכח הצורך הדחוף באספקת ציוד והסעת אנשים לבית החולים הדסה וממנו חזרה לעיר העברית, החליטה ההגנה לאשר צאתה של השיירה במועד שנקבע.
ההתקפה על השיירה
בבוקר ה-13 באפריל 1948 התקבצו הנוסעים וכלי הרכב של השיירה ברחבת מבני המרכז הרפואי ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת). המרחק מנקודת היציאה להר הצופים היה כ-5 ק"מ בלבד ואולי אף פחות מכך. השיירה יצאה בשעה 9:00 בבוקר לערך מרחוב הסולל אל רחוב שמואל הנביא בדרכה אל הר הצופים. ברחוב שמואל הנביא קיבלה השיירה אישור ליציאתה להר הצופים ממשטרת מאה שערים. השיירה הייתה גדולה מהרגיל, היא מנתה 105 נוסעים ובהם רופאים, אחיות, סטודנטים לרפואה, סגל עובדי בית החולים והאוניברסיטה ואנשי "הגנה". כמו-כן היו בין הנוסעים בשיירה חולים שנסעו לטיפול בבית החולים ואנשים שנסעו לבית החולים לבקר חולים המאושפזים שם.
|
|
|
|
|
שיירה להר הצופים דצמבר 1948
|
|
|
השיירה כללה תשעה כלי רכב. בראשה נסע משוריין ליווי, אחריו אמבולנס גדול ובו היו כעשרה אנשי סגל בית החולים, וביניהם ד"ר חיים יסקי מנהל בית החולים הדסה. אחרי האמבולנס הגדול נסעו שני אוטובוסים של חברת "המקשר" ובהם כ-60 נוסעים, אחר האוטובוסים נסע אמבולנס קטן, ושלוש משאיות עמוסות מזון ואספקה רפואית, ולבסוף משוריין ליווי מאסף. הדרך הייתה אמורה להיות מאובטחת על-ידי השלטון הבריטי, כעבור כ-40 דקות בסביבות השעה 9:40 בבוקר בהגיע השיירה לעיקול הכביש בלב שכונת שייח ג'ראח נתקלה במארב מתוכנן של אנשי כנופיות ערביות. המשוריין שבראש השיירה עלה על מוקש התהפך על צידו נתקע במרכז הכביש וחסם את דרכה של השיירה ומיד פתחו הערבים באש כבדה מהבתים משני עברי הכביש על כל השיירה.
האמבולנס וכן שני האוטובוסים שנסעו אחרי המשוריין המוביל ניסו לעקפו אך נתקעו-נלכדו בשולי הכביש. שאר כלי הרכב בשיירה - חמישה במספר, כולל המשוריין המאסף, פנו לאחור לכיוון ירושלים העברית והצליחו להימלט. הערבים המשיכו לירות לעבר ארבעת רכבי השיירה שנתקעו נלכדו בכביש - המשוריין הראשון, האמבולנס ושני אוטובוסים, וגרמו למספר נפגעים בקרב הנוסעים בהם ולדליפת בנזין מכלי הרכב. כעבור פחות משעה הגיע למקום הקצין הבריטי ג'ק צ'רצ'יל עם שריונית ומשאית, נעמד ליד האוטובוס והציע ליושביו לעבור למשאית ולהיחלץ.
היושבים באוטובוס אנשי השיירה סירבו לתת אמון בבריטים וביקשו להמתין להגעת כוחות "ההגנה" שיחלצו אותם. הקצין הבריטי עשה זאת כנראה על דעת עצמו מתוך יוזמה פרטית לסייע למותקפים היהודים. מאחר שלא ראה היענות להצעתו עזבו ג'ק צ'רצ'יל וחייליו את המקום. שאר חבריו אנשי כוחות בריטים שפטרלו באזור צפו במחזה מהצד, גילו אדישות ולא עשו דבר כדי להציל ולהגן ולחלץ את הנוסעים היהודים הלכודים בתוך רכבי השיירה. יש הטוענים כי הבריטים אף מנעו הגעת איש הצלב האדום למקום.
כלי הרכב בערו כלפידים
וכך במשך שעות ארוכות ארבעת כלי הרכב של השיירה: המשוריין האמבולנס ושני האוטובוסים ובהם כ-80 איש היו תקועים בלב שכונה ערבית עוינת חסרי אונים, מותקפים על-ידי המון פורעים ערבי שהחל נוהר למקום. בסביבות השעה 14:00 בצהריים (על-פי הערכה) הציתו הפורעים הערבים את אחד האוטובוסים על יושביו. ואחר כך גם את האוטובוס השני. נוסעים שניסו להימלט מהאוטובוסים הבוערים נהרגו ביריות. בסיוע דליפת בנזין מכלי הרכב שנגרמה מיריות הפורעים, בערו כלי הרכב כלפידים, ומי מבין הלכודים ברכבי השיירה שלא נהרג עד אז, נשרף חיים או נורה בהימלטו מן הרכבים. המון הפורעים גרר, התעלל והשחית גופות אנשי השיירה עד ללא הכר.
רק בסביבות השעה 3:30 אחר-הצהריים, כ-6-5 שעות לאחר תחילת ההתקפה על השיירה הגיעו למקום אנשי צבא בריטים שנשלחו מהפיקוד הבריטי אך היה זה מאוחר מידי. רוב רובם של נוסעי רכבי השיירה שנלכדו במקום היו הרוגים או נפצעו באורח אנוש ומתו אחר כך מפצעיהם. במקום נותרו שרידים חרוכים של האוטובוסים, המשוריין והאמבולנס וגופות מרוטשות. מחזות קשים ביותר נגלה לעיני המחלצים.
הרוגי אסון "שיירת הדסה"
בהתקפה נהרגו 78 יהודים מירי או משריפה מהם כ-20 נשים. עם ההרוגים נמנו: ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, ד"ר משה בן דוד המנהל המיועד של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' ליאוניד דולז'נסקי מנהל המחלקה לפתולוגיה ניסיונית בבית רנטוף שעל הר הצופים, ד"ר בנימין קלאר, חוקר הלשון העברית באוניברסיטה, ד"ר אברהם חיים פריימן מומחה למשפט עברי, ופרופ' אנצו יוסף בונבנטורה פרופסור לפסיכולוגיה. שלושים מהנרצחים זוהו ונקברו בקברים אישיים, חלקם נקברו בקבר אחים בבית הקברות סנהדריה וגופות כ-20 חללים לא נמצאו.
|
|
|
|
|
אנדרטת חיילי שיירת הדסה 1968 [צילום: פריץ כהן/לע"מ]
|
|
|
רבים מבין ההרוגים בשיירה הם ניצולים פליטי שואה. כמה מצמרר לדעת כי נימלטו מתופת לתופת וסיימו באורח כה אכזרי את חייהם. בין ההרוגים חנה קאסוטו ניצולת מחנה אושוויץ כלתו של מפרש התנ"ך הרב דוד קאסוטו ורעייתו של הרב נתן קאסוטו שהיה רב בפירנצה איטליה ונודע גם כרופא עיניים. עוד בין חללי השיירה בתיה בס, שנסעה בשיירה ל"הדסה" כדי ללדת.
בין הרוגי השיירה היה גם אהרן פררה בן ה-36 איש ארגון לח"י שכינויו בארגון היה "דן", אביו של זמר הבס הנודע אברהם פרירה וסבו של הזמר ומגיש תוכניות רדיו אהרן פררה, הקרוי על שמו. בניגוד לפרסומים לא שימש אהרן בתפקיד נהג אוטובוס בשיירת הדסה. הוא נסע לבקר את אחיו ששכב חולה בבית החולים "הדסה". עוד בן ההרוגים: הרבט קרמר שהיה מנהל כללי ואדמיניסטרטיבי של בית-הנכות הלאומי "בצלאל".
שוקי לבנון "היתי צופה אל ההר מייחל לשובו של אבי משם
העיתונאי שוקי לבנון שאביו צבי לבנון מראשוני הפלמ"ח נמנה עם חללי שיירת הדסה מספר: "הייתי בן שנתיים כשאבי נהרג באסון שיירת הדסה. כילד הייתי עומד שעות על גג מעון הדסה בשטראוס רחוק מהילדים המשחקים, צופה אל ההר (הר הצופים א.א) ומייחל לשובו של אבי משם. האירוע והנושא הזה של "שיירת הדסה, מלווה אותי כל חיי. צמד המילים הר הצופים היה קדוש בעיניי ואל שירו של אביגדור המאירי "מעל פסגת הר הצופים" התייחסתי כאילו זה ההמנון שלי. המפגשים והאזכרות שנה אחר שנה קירבו את כולנו כ-100 המשפחות השכולות והפכנו למשפחה גדולה אחת ששיכלו את יקירה באירוע החמור ביותר של מלחמת העצמאות". מספר שוקי לבנון: "בעת השירות הצבאי נקראתי להפתעתי ליחידה סודית "מצוף" שמה. הגעתי ב-1965 ליחידה מופלאה של אנשים שהופקדו על שמירת הר הצופים מובלעת בלב המשטמה. הקשר שלי עם הר הצופים חודש. אין לי שום מושג מי יזם את המהלך הזה שעל פניו נראה כצירוף מקרים".
היכן טמונים 22 הנעדרים שלא זוהו
שוקי לבנון מספר לי, כי רק בהיותו בשנות העשרים שלו גילה במקרה כי מבין חללי השיירה יש 22 נעדרים שלא זוהו. כלומר, קבר האחים שהוקם לאחר רצח חברי השיירה בדרך להר הצופים, אינו כולל את כל חללי השיירה. שוקי לבנון החל לחקור את העניין לעומק. הוא אומר: "לא אפרט מהם מקורות המידע שלי אך עם השנים הוברר לי מעבר לכל ספק כי חלק מהחללים טמונים במערות קבורה בבית קברות מוסלמי. מאז אני וחבריי מייחלים ליום שבו נדע בוודאות היכן קבורים יקירינו. זו בעצם בקשתי היחידה: לדאוג שאם אבי וחבריו נמצאים שם, במערות הקבורה המוסלמיות, הם יועברו לקבר ישראל. אני עדיין מקווה שגורם ממלכתי כלשהו יתפוס יוזמה ויביא את חללי ישראל שקבורים במערות הקבורה של המוסלמים, ואולי גם אבי ביניהם, לקבר ישראל. רק אז ארגיש כי הושלמה המלאכה עבור ילדינו, נכדינו והבאים אחרינו".
אנדרטה לזכר נירצחי האסון
לזכרם והנצחתם של חללי השירה הוקמה במקום בו נרצחו בשייח ג'ראח בירושלים, סמוך לתחילת רחוב שמעון הצדיק אנדרטה בנויה חומת אבן מרובעת ממנה בולטות קורות עץ. במרכז החומה מוטבע לוח שיש שחור ועליו תאריך האירוע, שמות הנופלים ופסוק לזכרם: "אלה לחיי עולם" (דניאל י"ב ב').
|
|
|
צבי לבנון [צילום: אתר יזכור]
|
|
|
|
| תאריך:
|
13/04/2022
|
|
|
עודכן:
|
13/04/2022
|
|
אלי אלון
|
|
"שיירת הדסה" - השיירה שנשכחה
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עזרי
|
13/04/22 14:00
|
|
|
|
2
|
|
אביתר רייטר
|
13/04/22 18:35
|
|
|
|
|
|
קצין ותיק
|
14/04/22 02:09
|
|
חול המועד מהווה תקופה שונה ובלתי שגרתית. ביום חג אנחנו בבית אבל בחול המועד חלקנו עובדים אך שעות העבודה אחרות, חופשות רבות יותר או חופש רק לחצאי ימים, אווירת חג ואוכל שונה מהרגיל. תקופה שכזו עלולה להשפיע על אורח החיים ולשבש את הרגלי האכילה. בין הסיבות שעלולות לגרום ליציאה מהמסלול ניתן למנות את שלוש הבאות:
|
|
|
|
|
פרס-ישראל הוא פרס ציוני מובהק, מטעם עם ישראל ובשמו, ולא סתם פרס מקצועי. רוח מגילת העצמאות וחוקי השבות והלאום שורה בו ומשרה על זוכיו, ולכן איך מקום להעניק למי שמחרים יהודים ומוסדותיהם בארץ-ישראל כולה או באזוריה.
|
|
|
|
|
הנשיא ביידן בחר אמש לחזור פעמיים על תיאור הפלישה הרוסית לאוקראינה כ"רצח עם" - גם בנאומו באיווה וגם כששב ונשאל על כך בעלותו לטיסה חזרה לווישנגטון: "קראתי לזה רצח עם כי זה נעשה ברור יותר ויותר שפוטין מנסה למחוק את הרעיון של להיות אוקראיני, והראיות לכך הולכות ומתגברות. ניתן לעורכי הדין להחליט ברמה הבינלאומית אם זה נחשב רצח עם או לא, אבל זה בהחלט נראה לי ככה".
|
|
|
|
|
כאופטימיסט מושבע, רבים הם הדברים הגורמים לי לאושר. אחד מהם הוא הניילונים הנפרשים על מוצרי החמץ בפסח, מוסתרים מעיני הקונים, בל ייראה ובל יימצא.
|
|
|
|
|
סינדרום סילמן הוא מאפיין לאי-היציבות החברתית והמימשלית של ישראל בשנים האחרונות. תחילתה בניסיונות ההדחה של נתניהו באמצעות הפרקליטות ובתי המשפט - "תיקי האלפים" - תוך התעלמות מהחוק הקובע חפות בטרם הוּכחה אשמה חלוטה. המשכה בניסיונות כושלים ב-4 מערכות בחירות עוקבות שכשלו להקים קואליציה וממשלה יציבות - שבהם בא לידי ביטוי חוזר הפיצול הפוליטי והלאומי בישראל. חלקה השלישי הוא ממשלת "האנדרוגינוס" הנוכחית, ששותפות בה מפלגות בעלות השקפות-עולם נוגדות בתכלית, כאשר הרוב הימני המובהק הקיים בארץ מתפצל מכל הסיבות הלא נכונות לשלושה ראשים: הראש של נתניהו - הליכוד והמפלגות הדתיות, הראש "המשולש" בהובלת בנט בקואליציה - "ימינה", "תקווה חדשה" ו"ישראל ביתנו" (ליברמן), שאר הבלתי מרוצים בימין - שמפוזרים בקבוצות קטנות קולניות אך חסרות יסוד אירגוני מסודר. שלושה חלקים אלו גם הם אינם עשויים מקשה אחת וספק אם ניתן ובאילו תנאים ללכד אותם לכלל גוש פוליטי של רוב ימני מוצק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דן מרגלית
ביבי ראש, ביבי אשם  נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר איני בא לטעון כי חליוה אינו צריך להתפטר, צריך גם צריך אחריהם? איתם? לא חשוב
|
|
|
|
|
דרור אידר
זה לא היה ביתן "פיצה ותאנים", זה ביתן של מדינה שנלחמת על הישרדותה, לזרוק את האתגר ככה, זה מעשה פחדני מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
|
|
|
|
|
אורי מילשטיין
פרוץ מלחמת העולם השנייה בהתקפת גרמניה על פולין; הפייסנות של צרפת ואנגליה כלפי גרמניה גרמה לתוצאה הפוכה; צבא צרפת היה חזק מצבא גרמניה אך התרבות הצבאית הצרפתית הייתה תבוסתנית; ניצחון...
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
