בשיר "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת" הגבר מניח שיש גם אפשרות ל"לא". אבל במציאות ולפי הממצאים של במאית הסרט נינה מנקס אין לאישה אפשרות להתנגד. אין לה קול בכלל. לפי מבקרת הסרטים לורה מלווי האישה בסרט ההוליוודי היא "חפץ הבא לענג את הגבר".
בעמותת 'פוליטיקלי קוראת' פורסם כי בשבוע אחד (13.5.22) אירעו 13 מקרי אונס/אלימות
מגדדרית בישראל. וכל זאת כבר לאחר ההתעוררות שהובילה תנועת מי-ון (#me too).
המבט הגברי
במסגרת פסטיבל 'דוק אביב' שנערך מדי שנה הוקרנו גם השנה (2022) סרטים דוקומנטריים משמעותיים. סרטה של נינה מנקס 'שטיפת מוח: סקס, מצלמה, כוח, מתבסס בעיקרו על המחקר של מבקרת הסרטים הפמיניסטית לורה מלווי שטבעה את המושג "המבט הגברי". המסה שכתבה בשם "תענוגות ויזואליים וקולנוע נרטיבי" פורסם בשנת 1975, הרבה לפני שהיה אינטרנט. כלומר, אם לא היית חובב קולנוע מושבע או סטודנט לקולנוע לא היה לך צ'אנס להיפגש עם מאמר זה.
במאמר מלווי בוחנת את תיאור הנשים בסרטים רבים לאורך ההיסטוריה. ככל שבחנה את הסרטים נוכחה לדעת שדימוי האישה חיפצן (מלשון 'חפץ') אותן לתענוגו של הגבר בסרט או של הגבר הצופה.
כיום, בשנת 2022, עם תפוצת האינטרנט ולאחר מהפכת מי-טו, במהלכה נשפט והואשם גם אחד המפיקים הבולטים בהוליווד, הרווי וינשטיין, מוכיחה מנקס כי תרבות ניצול הנשים חילחלה בציבור מקדמת ההיסטוריה של הקולנוע, שהוא, כידוע, אחד הגורמים המשפיעים ביותר בחברה המערבית.
עם פריצת תנועת 'מי-טו' המאמר של מנקס משנת 2017 "שפה ויזואלית של דיכוי: הרווי לא עבד בווקאום", תפס תאוצה והיא הוזמנה להרצות בפסטיבל הסרטים סאנדנס (2018). ההרצאה הייתה להיט והוצע לה להפוך אותה לסרט.
לראות ולהאמין
באותה הרצאה הציגה מנקס 15 קליפים מהקולנוע. בסרט שיבצה 175 קליפים. עם כמות כזו קשה להתווכח על המסקנות המתבקשות. מנקס מתמקדת בשלושה ממרכיבי היסוד של הסרט: נקודת המבט, התאורה, מיסגור הפריים (framing).
ולא מדובר על סרטים סוג ב' או פורנוגרפיה, אלא על סרטי א' של גדולי הבמאים. מ"חלף עם הרוח", "חלון אחורי" עד "בלייד ראנר". ראו את הצילום השקוף של קים נובק בסרט של היצ'קוק 'ורטיגו'. את ניצול האישה בסרטו של מרטין סקורסיזה 'השור הזועם'. גם הגיבורות בסרטי ג'יימס בונד חייבות להופיע בביקיני קטנטן ואח"כ הן נכבשות, כמובן, על-ידי הגיבור 00.
התופעה כל כך השתרשה בלקסיקון הסינמטי של הוליווד עד שגם הבימאיות עצמן מחקות את מה שחבריהם הגברים יצרו. כך נוהגת גם סופיה קופולה (בתו של...) בסרטה 'אבודים בתרגום'. בשוט הפתיחה היא עוברת ב'פאן' איטי מתחתוניה של סקרלט ג'והנסון השוכבת על המיטה, לאורך גופה. או בסרטה של ג'וליה דוקורנו 'טיטן' בו היא מתמקדת במפשעה של הגיבורה הרוקדת על מכסה המכונית.
מנקס מראיינת נשות קולנוע המתלוננות על יחס מפלה לרעה בעבודתן, ביניהן רוזנה ארקט. זאת למרות שבתקנה 7 למגילת העצמאות בארה"ב
1, תקנה שנוספה (רק) ב-1964, נכתב במפורש שאין להפלות אדם על-רקע גזע, צבע, מוצא לאומי, מין, כולל נטייה מינית או זהות מגדרית, ודת. סרט פוקח עיניים, אם כי משופע מידי בראיונות. ניתן לצפות גם ברשת.
סזאריה אבורה
במסגרת דוק אביב הוקרן גם הסרט על "הזמרת היחפה" זאריה אבורה מכיף וורדה, אי-שהיה שייך לפורטוגל וזכה בעצמאות.
הסרט מתקשר לנושא שלנו בהציגו אישה שחורה, פשוטה וקשת יום שקיבלה מתנה מדהימה: קול שמימי וקצב פנימי מולד. למרות שכבשה אולמות באירופה, בעיקר בפריז, הוציאה תקליטים, היא נשארה נאמנה לעצמה. אהבה חופש ועצמאות. הביאה ילדים אך לא נישאה מעולם, וחילקה את כספה עם כולם.
