לצמוח מהכאב

פרק ראשון

כבר בשנה הראשונה ללימודים החלו כאבים בגוף, בהתחלה כאבים חדים בברכיים שהתבררו כדלקות אקוטיות, ומייד לאחר מכן כאבים בשני המרפקים (מרפק טניסאים), בשורש כף יד שמאל ובעצם הזנב. הכאבים החלו תוך כדי אימוני כוח בחדר הכושר: בתחילת התהליך היה כואב בתרגיל מסוים, לאחר מכן היה כואב בכל תרגיל שמפעיל את האיבר המודלק ובסוף היה כואב גם שלא בזמן האימון - הדלקות היו בשיאן. המצב היה מתסכל: מצד אחד, אם עמדתי יותר מדי על הרגליים - הברכיים כאבו כאילו הייתי קשיש בן מאה, ואם ישבתי יותר מדי - אז עצם הזנב כאבה. מעין מלכוד 22, למי שמכיר את הסרט הישן. מכה נוראית למי שעוסק בספורט. כואב ומייאש. כצעיר בן עשרים וארבע שרק מחכה לטרוף את העולם, לא התקרבתי אפילו להבין אז מדוע נפל בחלקי גורל זה. היום אני בהחלט מבין. כאבים לא מופיעים סתם (אלא אם כן עברתם תאונה), הם נגרמים.

במשך שנתיים ניסיתי כל דבר אפשרי: כדורים אנטי-דלקתיים כאלו ואחרים, משחות חימום, כריות חימום, מדרסים מגנטיים לכפות הרגליים, טיפולי רייקי, אכילת עשב חיטה (אחד הדברים הדוחים שאכלתי בחיי!), טיפולי שיאצו (בהחלט היו כיפיים - אך הועילו לי כמו כוסות רוח למת), טיפולי חימום במוקסה, טיפולי דיקור סיני, תרופות הומאופטיות, טיפולי ביואנרגיה עם מה שנטען לכאורה כאנרגיה הבאה מחוצנים (נו, שיגיע גם מלוויתנים - העיקר שיעבוד), דיאטות נטולות אוקסלטים ותזונה לפי סוג הדם.

אפילו נסעתי לכפר בדואי בצפון הארץ, שם נתן לי מומחה לרפואה עממית חומר ששמו "רוח אל כליה" המופק מצמח כלשהו ובעל ריח דוחה כמו שתן של עיזים, שאותו מרחתי על הגוף שלושה ימים. אבל דבר לא הועיל. למרות התמיכה האין-סופית שקיבלתי מנורית, הייתי על סף שבירה וייאוש, אבל כפייטר אמיתי המשכתי לנסות, כל עוד יש בי רוח חיים. החלטתי שאהפוך את העולם עד שאמצא את הפתרון...

קשה לתאר כאב במילים, כי כאב הוא דבר אינדיבידואלי, וכאב בנקודה מסוימת אצל אדם אחד איננו שווה לאותו הכאב באותה הנקודה אצל אדם אחר. כאב זהו עניין סובייקטיבי לגמרי. מה גם שכאב חד-פעמי איננו שקול לכאב כרוני ומתמשך, שלא ממש ידוע מתי ואם בכלל יסתיים. העניין הנפשי משחק פה תפקיד חשוב: לכל אדם כואב חייבת להיות תקווה כלשהי להתגבר על הכאב מתישהו בעתיד, הקרוב או הרחוק, בעזרת טיפול ידוע או טיפול שאיננו ידוע. זה מה שמחזיק אותנו, האנשים הכואבים, במצב של שפיות - התקווה להחלמה. נפשית, התחושה שחשים אחרי שניסיתם פתרון כלשהו, שלא ממש הביא מזור לכאב, היא קשה וכואבת לא פחות מהכאב עצמו. אלו מעברים חדים מתקווה לשבירה, שוב ושוב. לא אחת קורה שמופיעים רגעים כאלו ואחרים של ייאוש...

במקרה האישי שלי, כל כך הרבה דברים ניסיתי, והתאכזבתי. אבל לא נשברתי, אם כי היו רגעים שבהם הייתי קרוב לכך. מדוע? כי היה בי הלך הרוח שאמר: הפתרון הוא אי-שם ומחכה לי. רק צריך להפוך את כל העולם כדי למצוא אותו. וכן עשיתי: הפכתי כל אבן בעולם עד שהמזור נמצא.