סיפורו של מתחם התערוכות שליד בית דגן

בסך-הכל פעל מתחם התערוכות שליד צומת בית דגן כארבע שנים. בין השנים 1956 ו-1959 הוצגו כאן ארבע תערוכות עיקריות, שנולדו כיוזמה ממשלתית ונועדו למשוך קהל מקומי ומחו"ל: במאי-יוני 1956 נערכה כאן "תערוכת ההדרים והיצוא החקלאי" וזאת במקביל לקונגרס בינלאומי למגדלי הדרים שנערך באותה עת בתל אביב. בספטמבר-אוקטובר 1956 נערכה כאן תערוכת "האטום לצרכי שלום", באפריל 1957 נפתחה במתחם "תערוכת הנשק גדולה", ובשנת 1959 נערכה כאן התערוכה החקלאית שהייתה הגדולה מכולם וגם האחרונה שנערכה במתחם.

התערוכות נמשכו כל אחת בממוצע במשך כחודש. לרוב הן היו פתוחות משעות הבוקר ועד שעות הלילה (בערב ליל שבת ובשבת היו סגורות) ועוררו ענין רב. אלפים רבים, מבוגרים, צעירים, משפחות, חיילים ותלמדי בתי ספר מכל רחבי הארץ וגם משלחות תירים מחו"ל ביקרו בהן וסיירו בין הביתנים והמוצגים השונים. שירות אוטובוסים מיוחד לתערוכות יצא מהתחנה המרכזית (הישנה) בתל אביב וממקומות נוספים בארץ ובהם גם מתחנת רכבת צפון (ארלוזורוב). הופעל גם שירות מוניות לתערוכה שיצאו מתל אביב וממקומות שונים בארץ, והיו לא מעט שעשו דרכם למקום ברגל או באופניים. באותה תקופה, שנות ה-50 אנשים הלכו ברגל לעיתים מרחקים גדולים.

עם השנים נשכח מתחם התערוכות שליד צומת בית דגן (יהיו שיגידו הושכח) ורבים לא יודעים על דבר קיומו. מספר פעילי שימור ובראשם ישראל פרקר המתגורר באזור חשפו לפני מספר שנים לציבור הרחב דבר קיומו והזנחתו של המתחם ההיסטורי.

בימים אלה (מאי 2023) ערכה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל בשיתוף מכון ולקני במסגרת "שבוע שימור אתרים", סיור בשטח המתחם שהודרך על-ידי מיכל הלוי-בר, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וכן על-ידי דוד ממי, פעיל שימור וחוקר שסקרו את תולדות המקום. השתתפתי בסיור המרתק. עידית סופר מידענית ממכון ולקני שאף היא השתתפה בסיור, שלחה אלי מידע על "מתחם התערוכות" ובהסתמך גם על ידע אישי ובעיקר על דיווחי עיתוני התקופה שסיקרו בהרחבה את מתחם התערוכות שליד צומת ("הצטלבות") בית דגן אני מבקש להביא את סיפורו ההיסטורי של המתחם.

הרעיון להקים תערוכת קבע חקלאית עלה ב1955 כאשר משלחת רשמית בראשות יוסף אפרתי שהיה אז סגן שר החקלאות ביקרה בתערוכה חקלאית במוסקבה שנועדה להציג את הישגיה החקלאיים של ברית המועצות. מספרים כי חברי המשלחת התפעלו והתרשמו עמוקות מהתערוכה במוסקבה והחליטו להקים גם בישראל מוסד קבע תצוגתי שיציג את הישגי החקלאות והתעשיה והמחקר החקלאי בארץ. "ועדת מומחים" כונסה בחסות משרד החקלאות וזו החליטה להקים מתחם תערוכות קבוע שיארגן ויארח תערוכות גדולות.

לצורך ארגון הקמת מתחם התערוכות ניהולו ואחזקתו, הוקמה חברה ציבורית ששמה הרשמי היה "החברה הישראלית לתערוכות חקלאיות ולפיתוח בע"מ". בראשה עמד כיו"ר ח"כ יוסף אפרתי איש מפא"י. משרד החקלאות החזיק ב-51% ממניות החברה ובשאר החזיקו גופים שונים כמו המרכז החקלאי, המועצה לשיווק פרי הדר, התאחדות האיכרים הסוכנות היהודית. חברת רסקו ועוד.

לצורך הקמת מתחם התערוכות נבחר שטח פתוח וחקלאי של כ-250 דונם סמוך לצומת בית דגן צמוד ל"תחנת ניסיונות חקלאית בית דגן" (כיום מכון וולקני) השייך מבחינה מוניציפלית לראשון לציון. בשלב הראשון השתרע מתחם התערוכות על שטח של כ-80 דונם.

בשטח המתחם נבנו כ-15 ביתנים ומבנים שתוכננו ברובם כמבנים קבועים ויועדו להצגת תערוכות וכן הותקנו מערכת תשתיות של ביוב, מים וחשמל. בין המבנים הבולטים במקום: סככה עגולה מרשימה וייחודית בקוטר 40 מטרים לערך נשענת על עמודים ששימשה כלב ליבו של המתחם ומתחתיה וסביבה שכנו ביתני תצוגה מרכזיים.

נבנה שער כניסה גדול ומרשים שקידם את הבאים לתערוכה ועוטר ביצירות סגרפיטו ואמנות מעשה ידי האמן פרלי פלציג. ליד השער נבנה ביתן קופות למכירת כרטיסים לתערוכות כמו-כן נבנו ביתנים למזנוני אוכל ומבני עזר.

המבנים והביתנים השונים שניבנו במתחם תוכננו על-ידי האדריכל אריה אל-חנני, חתן פרס ישראל לאדריכלות. מי שתכנן בשנות ה-30 את "יריד המזרח" בסמוך לנמל תל אביב ובהמשך את "גני התערוכה" בשדרות רוקח בתל אביב, "אוהל יזכור" ב"יד ושם" ואתרים רבים נוספים.

התערוכה הראשונה במקום נפתחה במאי 1956. הייתה זו תערוכה חקלאית "תערוכת ההדרים והיצוא החקלאי". התערוכה התקיימה בתאריכים 21 במאי-20 ביוני 1956 ארכה כחודש ונערכה במקביל לכנס הקונגרס הרביעי של מגדלי ההדרים באזור הים התיכון שנערך (20-27 במאי 1956) ב"בית ציוני אמריקה" בתל אביב.

בתערוכה הוצגו עשרות זני פרי הדר, והוצגו הישגי ענף ההדרים בארץ, ופעילותם של המוסדות המשרתים את הענף (חברות לגידול הדרים ולשיווקם). ביתן ההדרים בתערוכה עוטר על-ידי האמנים נפתלי בזם ודני קרוון. בכניסה הוצג פרסקו גדול, מעשה ידי יוחנן סימון, המתאר את ההיסטוריה של התפוז מסין ועד ימינו, וכן מפות המתארות את התפשטות ענף ההדרים בארץ ובעולם.

בתערוכה הוצג גם היצוא הישראלי בכללותו. חלק מהתערוכה הוקדש למכונות חקלאיות שונות המיוצרות ברובן בארץ. מכונות זריעה, חלקי חילוף, טרקטורים ומכונות נלוות, מכונת זריעה לתפוחי אדמה, מקצצות ירק, מפזרת זבל כימי, מכונה למיון תפוחי אדמה ועוד.

ב-10 בספטמבר 1956 נפתחת במתחם תערוכת "האטום למען השלום" בשיתוף עם שגרירות ארצות הברית. התערוכה באה להציג את הישגי האנושות במחקר אטומי ושימושו ברפואה, בחקלאות והפקת אנרגיה. הודגמו בה לראשונה הישגיה המיוחדים של ישראל, כולל הפקת אורניום מפוספטים שבנגב וייצור מים כבדים.

בתערוכה ביקרו נשיא המדינה יצחק בן צבי, שרי הממשלה יו"ר הוועדה האטומית לישראל שגריר ארה"ב ועוד. תערוכת "האטום למען השלום" נמשכה כחודש וננעלה ב-10 באוקטובר. במסגרתה הוצגה גם תערוכת בולים שקשורים לנושא האטום.

בחודשים מאי-יוני 1957 נערכת במתחם ביוזמת ויצ"ו והחברה הישראלית לתערוכות חקלאיות ולפיתוח תערוכת בית וגן בה הוצגו כלי בית וכל מה שקשור לבית ולגינה.

לאחר מלחמת סיני ב-29 אפריל 1957 נערכה במקום בשיתוף משרד הביטחון "תערוכת הנשק 1957" שהוגדרה על-ידי המארגנים כ"תערוכה הצבאית הגדולה בתולדות המדינה" והיא באה להדגים את הישגי צה"ל בנשק ובציוד.

התערוכה נפתחה בנוכחות שרי ממשלה ונספחים צבאיים. הוצגו בה מקלעים, תותחים, טנקים, נגמשים ומטוסים של צה"ל. בין המוצגים בתערוכה כלי נשק שלל מצריים שהוחרמו בידי צה"ל ממלחמה סיני ובהם טנקים סובייטיים מדגם T-34 ותותחים רוסיים. אורחי הכבוד בתערוכה נשיא המדינה יצחק בן צבי ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. ביתן מיוחד הוקדש לתעשיה הצבאית של ישראל הוצגו בו: כלי נשק קל, נשק מסייע, תחמושת פצצות מסוגים שונים כולם מתוצרת ישראל.

בין השאר הוצגו בתערוכה: מטוס ה"פרימוס" מחלוצי חיל-האוויר של ישראל ש"הפציץ את גוש-עציון", מטוס מסרשמידט מטוס מוסטאנג ומטוס מיסטר הסילוני אטרקציה מיוחדת שהוצגה בתערוכה היה מיג 15 של הצבא המצרי שנפל שלל בסיני. הקהל בתערוכה סייר בין כלי הנשק ושמע הסברים מפי קצינים וחיילים על כלי הנשק.

באביב 1959 נערכה במקום שוב תערוכת חקלאות. היא נפתחה ב-14 אפריל 1959 באמפיתיאטרון מתחם התערוכות בהשתתפות מאות מוזמנים במעמד שר החקלאות קדיש לוז. בטקס הפתיחה שני מטוסי ריסוס מחברת "מרום" הדגימו לעיני הקהל את ריסוס הפרדס הגובל עם שטח התערוכה. בחלק האמנותי של טקס הפתיחה הופיעו מקהלת הפועלים צדיקוב ותזמורת גבעתיים בניצוחו של יצחק גרציאני. רעיית שר החקלאות, רחל לוז התכבדה בגזירת סרט הפתיחה.

בביתני התערוכה הדקורטיביים הוצגו הישגי החקלאות הישראלית והתקדמותה. משקי ההתיישבות העובדת, התאחדות האיכרים, מוסדות החינוך החקלאי, המוסדות האקדמיים החקלאיים, משרד החקלאות, קק"ל, ה-נח"ל, ועוד, הציגו את תוצרתם, משקי החי והצומח שלהם, כלי עבודתם, מפעליהם ושאר הישגיהם.

בתערוכה הוצגו בין השאר ההישגים המקצועיים של ענף החלב מגידול העגלה ועד למסירת בקבוק חלב מפוסטר לצרכן. הוצגו כ-20 פרות חולבות וכ-20 עגלות. בין השאר הוצגה שיטת החליבה האוטומטית.

אטרקציה בלתי נשכחת בתערוכה הייתה פרה חיה ונושמת שבדופן בטנה הותקן באמצעות ניתוח שעברה חלון שקוף דרכו יכלו הצופים לראות את קיבתה בפעולה (זה אמיתי לגמרי יש תיעוד מצולם א.א). אטרקציות נוספת בתערוכה זו: דגם של ביצת החולה לפני הייבוש, ובו פוחלצים של בעלי החיים שהיו בה. וכן מאהל בדואי מהנגב עם גמלים. כדי למשוך לתערוכה קהל צעיר הוקם במתחם התערוכה לונה פארק קטן שהובא מחו"ל.

בימי התערוכה נערכו ב"אמפיתאטרון" (תיאטרון פתוח) שהוקם בשטח התערוכה מופעי זמר מחול שירה בציבור ועוד.

הנהלת התערוכה הודיעה כי החליטה עקב בקשת בתי ספר ועדי עובדים וקהל רב לבקר בתערוכה לדחות את נעילת התערוכה ב-9 ימים והיא ננעלה ב-9 ביוני 1959. התערוכה נערכה במשך 46 ימים וביקרו בה לפי הערכה כ-400,000 מבקרים. בתערוכה זו שופר הקיר שבכניסה ונוספו לו תבליטים הכוללים ארבעה משבעת המינים, ציור פרה ואלמנטים נוספים הקשורים לחקלאות ותעשיה.

למרות הצלחתה של התערוכה הייתה זו התערוכה האחרונה שנערכה במקום. לאחר מכן המקום ומבניו עמדו במשך מספר שנים עד תחילת שנות ה-60 שוממים כמעט ללא שימוש. פה ושם נערכו בו אירועים מקומיים, קייטנות ובסך-הכל הפסיק כמעט להיות פעיל ודעך, ובעיתונות של אותן שנים נכתבו מאמרי ביקורת הכיצד מקום מטופח רחב ידיים זה עם מדשאות הממוקם ליד צומת מרכזית בארץ ובו הושקעו סכומי כסף גדולים של כרבע מיליון ל"י עומד ללא שימוש אליו יועד - הצגת ותערוכות גדולות. אחד ההסברים לדעיכתו של מתחם התערוכות ליד צומת בית דגן הוא שבסוף שנות ה50 נפתח גני התערוכה בשדרות רוקח בתל אביב (גם בתיכנונו של אלחנני א.א) וגופים וחברות העדיפו לקיים תערוכותיהם בגני התערוכה בתל אביב, עיר שכבר אז הייתה מרכז החיים התרבותיים בארץ.

שטח מתחם התערוכות שליד בית דגן הפך בהמשך מקום השתלמות ונופש לפועל ולשכיר. בהמשך הפך למקום מגורים של עובדים זרים בחקלאות. תקופה מסוימת אף שימש והמתחם כמקום מגורים לאסירים המרצים את תקופת עונשם האחרונה ועומדים בפני שחרור.

מזה שנים רבות עומד כאמור מתחם התערוכות בסמוך לצומת בית דגן על מבניו מתקניו נטוש שומם ומוזנח. רבים מהבנים במתחם נהרסו עם השנים. במתחם נותרו כיום: סככת ענק עגולה יחודית הנשענת על עמודים, שער הכניסה הגדול, המעוטר ביצירות סגרפיטו ועיטורי אמנות מעשה ידי האמן פרלי פלציג. מבנה ואשנבי קופות למכירת כרטיסים. כמו-כן קיים מתקן תאורה יחודי שהתקינה חברת חשמל. כן, קיימים בשטח המתחם מספר מבנים נוספים נטושים ומוזנחים. אחד מהם הוא מבנה גדול דו-קומתי עם חדרים ומסדרונות, סוג של בית מלון-בית הארחה ששימש מקום נופש, והשתלמות עבור "פועלים חקלאיים" ובהמשך שוכנו בו עובדים זרים שהועסקו בחקלאות. המבנים והמתקנים שנותרו הם במצב מוזנח מאד.

צורם במיוחד לעיין ערמות פסולת הבניין הרבות, לעיתים בגובה 2 מטרים, הפזורות בשטח מתחם התערוכות ההיסטורי שהושלכו כנראה על-ידי קבלני שיפוצים או מטעמם שכנראה ביקשו לחסוך את "טירחת ואגרת פינוי פסולת בניין". יצוין כי המתחם פרוץ וכל דיכפין יכול להכנס. בסיור במתחם בו השתתפתי השתתף גם צביקה נציג אנשי השימור של עירית ראשון לציון.

שאלתי אותו במהלך הסיור כיצד עירית ראשון לציון שבתחומה המוניציפלי נמצא שטח המתחם, מאפשרת להפוך את המקום למזבלה. הוא השיב לי כי לא ידע על קיומם של ערמות פסולת אלה והבטיח כי יטפל בנושא.

מיכל הלוי-בר, מנהלת מחוז המרכז במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אומרת למשתתפי הסיור כי מתחם התערוכות והמבנים-מתקנים שנותרו בו הם בעלי ערך היסטורי אדריכלי, תרבותי וחברתי וכי המועצה לשימור אתרי מורשת תיבחן צעדים לשימורו.