הד קולו ומורשתו יהדהדו בצעדי הבאים אל ביהמ"ש

קריאת רחוב על שמו של אדם היא מעשה של הנצחה שיש בו תודה והוקרה לפועלו מצד יושבי העיר שבו מצוי אותו הרחוב. כאשר זוכה אדם ששמו יונצח ברחובותיה של עיר הבירה יש לכך ערך מוסף המסמל הבעת תודה והוקרה ברמה הלאומית. העיר ירושלים בחרה לקרוא רחוב על שמו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר אשר לא אחת כונה "מבחירי בניה ובנאיה" של מערכת המשפט בישראל. וככל שמדובר בבניין אחד יחיד ומיוחד - בניין בית המשפט העליון שנבנה בשערי העיר ירושלים - אין מדובר במטאפורה אלא במעשה בנייה במובן הפשוט והמובהק של המילה ולפיכך, אך טבעי ומתבקש הוא שהרחוב הנקרא על שמו מוביל אל הבניין הזה.

במסגרת ההכנות לטקס היום, העפתי מבט ברשימת האנשים שאותם החליטה ועדת שמות הרחובות של ירושלים להנציח באותה ישיבה שבה הוחלט על קביעת שם הדרך הזו על שמו של מאיר שמגר. רבגוניותה של אותה רשימה יאה לעיר ירושלים, והיא יאה לייצג את אלה שהדרך הזו - אשר תיקרא מהיום "דרך השופט מאיר שמגר" - נועדה להם ופותחת להם את הדרך המובילה אל שעריו של בית המשפט העליון.

בתוך הרשימה מצאתי, בין היתר, את פרשן המקרא והרופא ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ; את הסופר, המחזאי והסטיריקן אפרים קישון; את מנהלת בית הספר לאחיות בהדסה שלומית קנטור; את תנועת הפנתרים השחורים; את מוכתר ג'בל מוכבר, אל-מוכתאר דאווד עַוִויסא; את רב העדה הכורדית ר' אברהם זקן; את הסופר והפילוסוף אלי ויזל; את העיתונאית ציפי מלכוֹב; את הרב הצבאי הראשי מרדכי פירון; את חסידי אומות העולם יוליה ורומן שפַּניוּק; את הצלם הארמני אליה קַהוֵאגְ'יָאן ואת "אמם" של שלוחי חב"ד הרבנית חיה מוּשקא שניאורסון.

זוהי רשימה המשקפת את יופייה, רבגוניותה ומורכבותה של העיר ירושלים בירת ישראל, אשר בתוכה השכיל הנשיא שמגר להקים, כלשונו, בספרו האוטוביוגרפי תם ולא נשלם "בית משפט החי בתוך עמו, שאין לו גייסות רק אמון הציבור".

בית המשפט הזה היה לו כבית ממש, ובאותו הספר תיאר הנשיא שמגר את תחושת השייכות שהעניק לו המקום גם לאחר פרישתו ממנו, וכתב כך: "עד היום אני מרבה לפקוד את לשכתי במשכן, לפגוש את העובדים ואת העמיתים ולדעת ששם אני בבית"

ואכן, מחויבותו של שמגר לעבודתו המשפטית בכל אחד מן התפקידים שנשא לאורך חייו המקצועיים המשמעותיים הייתה טוטאלית. הוא הניח יסודות משפטיים ובנה נדבכים חשובים בכל אחד מהם, כאדם הבונה את ביתו, אך בחכמתו משאיר מקום גם לגרים בו לגדול בתוכו.

על המשפט הגדל ומשתנה כתב שמגר בפסק דין ולנר: המשפט אינו סטאטי, כי החיים אינם סטאטיים, לא אלה של הפרט ולא אלה של הכלל. בעיות חדשות או בעלות לבוש חדש קמות ועולות מדי יום, ועל בית המשפט להיזקק אליהן ולפותרן, אם הן מובאות בשעריו. אין בחקיקה או בתקדים המשפטי כדי לכסות מראש את כל שטחי הדין, כי שינויי העתים והנסיבות החדשות והמתחדשות הם שמחייבים, לא אחת, בחינה חוזרת של הדין הרלוואנטי. המשפט מתפתח הן על יסוד החקיקה והן מתוך מכלול הפסיקה. (בג"ץ 5364/94 זאב ולנר נ' יושב-ראש מפלגת העבודה הישראלית)

אך כפי שכבר ציינתי בפתח הדברים, לא רק בבניה מושגית ובהסדרה משפטית עסק הנשיא שמגר. לא ניתן להפריז בחשיבות חלקו של שמגר בבנייתו של הבניין הזה במובן הפיסי. הוא היה זה אשר על היוזמה, השכנוע, איתור המקורות הפיננסיים, ואפילו מציאת האתר המתאים, כפי שתיאר בספרו "תם ולא נשלם":

"בסיורי הממושכים בעיר הגעתי לגן סאקר, וטיפסתי ממערב לגן על גבעה המשקיפה על משכן הכנסת מדרום, על משרדי הממשלה ובנק ישראל ממערב, ועל גן סאקר ושכונת נחלאות הוותיקה, עם גגות הרעפים האדומים שלה, ממזרח. על הגבעה שכן מנחת מסוקים צבאי. הצעתי להקים שם מבנה הולם לבית המשפט העליון. (עמ' 217)

המשא-ומתן עם האדריכלים על כל פרט, והפיקוח הקרוב על הבנייה אפיינו גם הם את התנהלותו. והוא מספר כיצד:

"מדי שבוע בשבוע הגעתי לאתר הבנייה חבוש בקסדה, טיפסתי על הפיגומים, פגשתי את הפועלים ועקבתי אחר ההתקדמות.." (עמ' 222)

כאדם הבונה את ביתו התהלך שמגר על הגבעה הזו, נשא ונתן עם הבנאים והמעצבים, העניק משמעות לכל מדרגה, לכל פתח, לכל אבן. ייתכן שכחובב מוזיקה פעל בעקבות אמרתו של גתה - "הארכיטקטורה היא מוזיקה שהוקפאה". כך אמרה שאותה ציטט שמגר עצמו כאשר נשא דברים בשנת 1996 בתערוכה של הציירת והפסלת רות הורם.
שמגר ראה במיקומו הגאוגרפי של הבניין סמל של קרבה אל רשויות השלטון האחרות, אך גם סימן של עצמאות הרשות השופטת. בנאום הפרידה שלו מבית המשפט העליון בשנת 1995 אמר:

"בית המשפט פועל במסגרת מבנה מדיני דמוקרטי. הוא אחת מרשויות השלטון. הוא מופקד על תחום השפיטה. מתפקידו לשקוד על שלטון החוק. למטרה זו הוא מופרד ונפרד מיתר הרשויות. ההפרדה בין הרשויות אין משמעותה יצירת חיץ המונע באופן החלטי כל קשר ומגע בין הרשויות, אלא היפוכו של דבר - ביטויו בעיקר בקיום איזון בין סמכויותיהן של הרשויות הלכה למעשה, המאפשר אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגבר"

אנו מוצאים את עצמנו שבים אל השורות האלה משום משמעותן היפה בכל עת, וגם בשל המקצב שלהן וסגנונן ה"שמגרי" כל כך. משפטים קצרים ומדודים. אמירה חד-משמעית ומלאת הדר וסמכות.

אלה אבני היסוד שלנו. מהן בונים בית. בהן מרצפים את רחבת הכניסה הנגישה לכל. מהן סוללים את הדרך המובילה מבית המשפט אל עבר הרשות המבצעת. הן משקפות את הממלכתיות שבאה מתוך בחירה מודעת מאז קום המדינה, שעליה כתב שמגר:
"לי לא היה ספק. קיבלתי עליי את הממלכתיות, והיא מלווה אותי מאז ועד היום. סוף-סוף יש מדינה, ובשביל אדם שגדל בהשקפה כמו שלי העובדה הזו הייתה שיא שקשה להפריז בחשיבותו. עובדה שמשנה את התמונה כולה. זו לא תיאוריה: רצית מדינה, ויש לך." (תם ולא נשלם, 62)

ואסיים את דברי בדברים שאמר, עם פרישתו של הנשיא שמגר, הנשיא הנכנס אהרן ברק שהוא ורעייתו היקרה אליקה מכבדים אותנו בנוכחותם היום: "אף שהאיש שמגר פרש, השופט שמגר נשאר עימנו. שמו יעלה באולמות בית המשפט, ותורתו תעלה מהספרים" (תם ולא נשלם 227)

זכינו היום להיות שותפים לקריאת הדרך העולה אל בית המשפט העליון על שמו של הנשיא מאיר שמגר, אחד מגדולי שופטיה של מדינת ישראל. מי ייתן והד קולו ומורשתו יהדהדו בצעדי הבאים בדרך זו אל בית המשפט וממנו.

ולבסוף - יישר כוח לכל אלה שטרחו על היוזמה המבורכת הזו ועל ההיענות המלאה של עיריית ירושלים להגשמתה.