שאילתא לשופטות

צריך להיזהר מאוד באמירה "יש לי רק שאלה אחת אל ..." - אמירה שיש בה לרוב ניסיון דמגוגי (מלווה לרוב בגלגול-עיניים אלי-מרום) להציג שאלה "קליטה" אשר יש לה, לכאורה, רק תשובה אחת - התשובה הנוחה לו, לשואל, כמובן - והמנסה להראות כי כל הויכוח יכול להתמצות באותה שאלה יחידה, וכי אין לו, לנשאל, כל תשובה - עניינית או אחרת - לטענותיו של השואל.

כך, למשל: יש לי שאלה אחת אל כבוד ראש הממשלה: האם אדוני חושב שהמצב הזה יכול להימשך כך לאורך שנים? ממש שאלה אינטליגנטית, שופעת עמקות אינטלקטואלית. ממש שאלה הממצה את כל הבעייתיות של הסכסוך המזרח-תיכוני, ואת כל הדרכים ליישבו.

ואם בכל זאת, ולמרות זאת, אני מציג כאן שאלה אחת אל השופטות נחמה צימרינג מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, אשר נתנו את חתימות ה"אני מסכימה" לפיסקה הפיטרית של השופט אהרן אמינוף("ייתכן שבמשך השנים, משהיתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה"), הרי זה בעיקר משום שהנושא הזה, כל הנראה, כבר מוצה כמעט עד-תום, ואפילו אני, הקטן, כבר תרמתי לו את חלקי, כולל סיפור מהעבר הרחוק, אשר מעיד כי אהרן אמינוף לא השתנה, כי הוא היה כזה עוד כאשר כיהן כשופט בימ"ש השלום, כי נשיא המדינה, כאשר קידם אותו לביהמ"ש המחוזי, עשה דבר נורא, וכי מי שמינה אותו לסגן-נשיא במחוזי עוד העצים את משגהו של נשיא המדינה.

לפני שאגש לשאלה עצמה, אעמוד על ההבדל בין "פסק דין" לבין "החלטת ביניים", ככל הנוגע לתיקונם של פסקי-דין והחלטות. אני עושה זאת משום שחלק מהקוראים אינם משפטנים, ומשום שיש לי ספק אם השופטות עצמן היו ערות להבדל הזה.

עקרון "סופיות הדיון" קובע כי בתיתו פסק-דין, בית המשפט "השלים את מלאכתו", ואין הוא מוסמך או רשאי עוד לשנותו, לתקנו או לבטלו - אפילו אם הוא סבור כי טעה, והדרך היחידה לתקן את הטעות היא בערכאת הערעור. העיקרון הזה בא להבטיח לבעל-הדין שזכה שלא כל רוח מצוייה תקעקע לו את הישגו, וגם למנוע ויכוחים עם בית המשפט על פסק הדין שנתן (ולחסוך ממנו את הצורך להודות כי טעה).

פרט לנושא של תיקון טעויות-קולמוס (אשר אינו צריך לענייננו) יש לעקרון סופיות הדיון חריג אחד: כל עוד בית המשפט "לא קם מכסאו" באותו היום, הוא לא סיים את מלאכתו, ורשאי הוא לתקן את פסק-הדין, ככל שייראה לו. המשמעות האופרטיבית היא שעד השעה 23:59:59 של אותו היום ניתן לפנות אל בית המשפט בבקשה לתקן את פסק-הדין, או להשלים דברים החסרים בו: לא שהשופטים אוהבים בקשות כאלה, ולא שתיקונים כאלה הם דבר-שבשיגרה, אבל הסמכות קיימת, והרשות נתונה.

לגבי החלטות-ביניים המצב שונה: החלטת-ביניים אינה "פסק דין", משום שהיא אינה "סוגרת את התיק", ולכן, כל עוד לא ניתן פסק-הדין, כל החלטת-ביניים לעולם פתוחה לעיון-מחדש, ללא צורך ב"נימוקים מיוחדים שיירשמו", ובשום סיבה או תירוץ כלשהם, זולת שבית המשפט סבור כי טעה, או כי קיימות נסיבות המצדיקות את השינוי או התיקון.. מובן שגם כאן הדבר לא נעשה כשיגרת יום-יום, אבל הרשות נתונה - וביתר קלות בהשוואה לתיקון פסק-דין "בטרם קם ...", וגו'.

פסק-דין במשפט פלילי - שני חלקים לו: הכרעת-הדין, הקובעת אם הנאשם זכאי או אשם, וגזר-הדין, הקובע את העונש. כמובן שאם הנאשם מזוכה, הכרעת-הדין היא גם פסק-הדין. מכאן אנו למדים - ואין החולק על כך - כי הכרעת-דין היא החלטת-ביניים הניתנת לשינוי כל עוד לא ניתן גזר הדין.

ניסיונותי לאתר את הכרעת-הדין ואת גזר-הדין באתר מערכת המשפט עלו בתוהו (כנראה ש"המערכת", ובצדק, לא ממש מתגאה בו, אבל תלישתם של דפים מספרי ההיסטוריה אינה מעשה ראוי, אלא במשטרים בולשביקיים), אבל ממכתבן של השופטות אל מנהל בתי המשפט, אנו למדים כי פיסקת-המוגבלות האומללה נכתבה בהכרעת-הדין, ולא בגזר-הדין, וכי שתי השופטות גילו כי אמינוף תיחמן אותן והוליך אותן בכחש מיד עם הינתן הכרעת-הדין, שהיא, כאמור, החלטת-ביניים הניתנת לשינוי.

ושאלתי אל השופטות היא מדוע לא קפצתן על רגליכן האחוריות באותו השלב? מדוע הסכמתן להמשיך במשפט, דהיינו להיכנס אל האולם, לשמוע טיעונים-לעונש, ולחתום על גזר-הדין (אשר, כאמור, "נועל" את פסק-הדין) כל עוד לא נמחקה האיוולת?!